מסכת טהרות - פרק ב - משנה ו

הַשֵּׁנִי שֶׁבְּחֻלִּין, מְטַמֵּא מַשְׁקֵה חֻלִּין, וּפוֹסֵל לְאֳכָלֵי תְרוּמָה. הַשְּׁלִישִׁי שֶׁבַּתְּרוּמָה, מְטַמֵּא מַשְׁקֵה קֹדֶשׁ, וּפוֹסֵל לְאֳכָלֵי קֹדֶשׁ שֶׁנַּעֲשׂוּ לְטָהֳרַת הַקֹּדֶשׁ. אֲבָל אִם נַעֲשׂוּ לְטָהֳרַת תְּרוּמָה, מְטַמֵּא שְׁנַיִם וּפוֹסֵל אֶחָד בַּקֹּדֶשׁ:

השני שבחולין מטמא משקה חולין. דכל הפוסל את התרומה מטמא משקים להיות תחילה:

מטמא משקה קודש. דכל הפוסל את הקודש מטמא משקין (קודש) להיות תחילה לקודש:

שנעשו על טהרת הקודש. כלומר, הא דאמרינן דשלישי של תרומה פוסל ולא מטמא אוכלי קודש, הני מילי כשנעשית על טהרת הקודש. אבל נעשית על טהרת תרומה, שלא שמרהו על טהרת הקודש, השלישי מטמא שנים ופוסל אחד בקודש. שטהרתה של תרומה טומאה היא אצל הקודש, והרי זה השלישי דתרומה חשוב אצל הקודש כאילו נטמא בשרץ עצמו:

לאוכלי תרומה. כמו מאכלי תרומה. וכן בגמרא פ"ה דסוטה דף כ"ט אוכלי קדש ומשקי קדש וכן בר"פ ב' דמעילה בגמ'. ופי' הר"ב מ"ז פ"ח דפרה:

מטמא שנים ופוסל א'. פי' הר"ב דג' של תרומה חשוב אצל הקדש כאילו נטמא בשרץ עצמו. דבגדי אוכלי תרומה מדרס לאוכלי קדש. כדתנן בפ"ב דחגיגה. אבל אוכלין אין נעשין אב לעולם. לא מדברי תורה ולא מדבריהם. כמו שהשרישנו הרמב"ם בפ"י מהאה"ט (ה"ט) ולפיכך לא נוכל לחשבם כי אם כנטמאו בשרץ שיהיו ראשון: