מסכת טהרות - פרק א - משנה ז

מִקְרָצוֹת נוֹשְׁכוֹת זוֹ בָזוֹ, וְכִכָּרִים נוֹשְׁכִין זֶה בָזֶה, נִטְמֵאת אַחַת מֵהֶן בְּשֶׁרֶץ, כֻּלָּן תְּחִלָּה. פֵּרְשׁוּ, כֻּלָּן תְּחִלָּה. בְּמַשְׁקִין, כֻּלָּן שְׁנִיּוֹת. פֵּרְשׁוּ, כֻּלָּן שְׁנִיּוֹת. בְּיָדַיִם, כֻּלָּן שְׁלִישִׁיּוֹת. פֵּרְשׁוּ, כֻּלָּן שְׁלִישִׁיּוֹת:

מקרצות. חתיכות של בצק. לשון קרץ מצפון בא (ירמיהו מ״ו:כ׳):

נושכות זו את זו. שהן דבוקות זו בזו וא״א להפרישן אלא אם כן נושכות זו מזו:

כולן תחילה. דחשובות כאחת וכאילו נגע בכולן:

פירשו. החתיכות זו מזו:

במשקין כולן שניות. דמשקין תחלה הוו ועושין שני:

בידים כלן שלישיות. דידים שניות הן, ועושות שלישי בתרומה:

נושכות זו בזו. פי' הר"ב דבוקות וכו' וכ"כ הר"ש. ובמשנה דלקמן מייתי תוספתא ואיזהו הנושך התולש ממנו כל שהוא. ופי' מהר"ם שנושך מחבירו ותולש מן העיסה:

כולן תחלה. וידוע הוא שהשרץ אב הטומאה ואשר יגע בו ראשון. והנה יקרא הראשון ג"כ תחלה וזה באוכלין ומשקין לבד. כמו שבארנו בפתיחה. כ"כ הרמב"ם. ודקדקתי בפתיחתו ולא מלאתי אלא במשקין בלבד. שכתב שם וז"ל. אוכלים טמאים מטמאין משקין וישובו אותן תחלה לטומאה כמו שבארנו. ואמנם תחלה או ראשון שוה. ואמנם יאמר תחלה להיות דינו דין ראשון. ואין הוא ראשון באמת. ואשר יקראהו ראשון הוא ראשון בהתיחסו לאב במספר והרי הוא כאילו יאמרו שאלו המשקים יטמאו טומאת ראשון ואע"פ שהוא אינו ראשון במספר מהאב. ע"כ. וזה הטעם לא יצדק באוכלים שנגעו בשרץ לפי שהם ראשון באמת שמתיחסים לאב במספר. ואפשר שר"ל בכאן דכיון שבמשקים יש טעם לקראן תחלה במקום ראשון. לכך גם אוכלין קוראין כן. שאוכלין ומשקין יש להן ערך ושיווי מה. בטומאה שמן התורה: