מסכת טבול יום - פרק ד - משנה ה

בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ אוֹמְרִים, מְחַלְּלִין עַל פֵּרוֹת עַם הָאָרֶץ. חָזְרוּ לוֹמַר, אַף עַל מְעוֹתָיו. בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ אוֹמְרִים, הַיּוֹצֵא בַקּוֹלָר וְאָמַר, כִּתְבוּ גֵט לְאִשְׁתִּי, הֲרֵי אֵלּוּ יִכְתְּבוּ וְיִתְּנוּ. חָזְרוּ לוֹמַר, אַף הַמְפָרֵשׁ וְהַיּוֹצֵא בִשְׁיָרָא. רַבִּי שִׁמְעוֹן שְׁזוּרִי אוֹמֵר, אַף הַמְסֻכָּן:

מחללים על פירות עם הארץ. מחללים מעשר שני על פירות עם הארץ, ואין חוששין שמא הפירות של עם הארץ מעשר הן ונמצא מחלל מעשר במעשר:

חזרו לומר אף על המעות. של עם הארץ, מחללין פירות מעשר שני, ואין חוששין שמא מעות הללו של עם הארץ מעות של מעשר שני הן:

היוצא בקולר. בשלשלת. המלך תרגום ויתנוהו בסוגר (יחזקאל י״ט:ט׳), ויהבוהו בקולרין:

הרי אלו יכתבו ויתנו. ואע״ג שלא אמר תנו, ודאי בעי למימר כתבו ותנו, ואגב בעתותיה לא פסקיה למלתיה:

מפרש. מן היבשה לים:

בשיירא. במדבר. ארחת ישמעאלים (בראשית ל״ז:כ״ה), מתרגמינן שיירת ערבאי:

אף המסוכן. חולה הנוטה למות. והלכה כר׳ שמעון שזורי:

בראשונה היו אומרים מחללים כו'. אחר שזכר קצת מעניני התרומות והמעשרות וההלכות שנתחדשו בה אמר בראשונה וכו'. הרמב"ם. והר"ב והר"ש מפרשים טעם אחר בסוף מתני' דלקמן ולא ישרו דבריהם בעיני כמו שאוכיח שם בס"ד:

מחללין על פירות ע"ה. פי' הר"ב מחללין מעשר שני על פירות ע"ה ואין חוששין שמא הפירות של ע"ה מעשר הן וכו'. וכן פי' הרמב"ם ונראה דמיירי בפירות של ע"ה או במעותיו והן בידו דאילו ביד ע"ה הרי אין מוסרין לו מעשר שני אלא דדמאי כדמוכח מתני' ג' פ"ג דדמאי ואיכא למידק אמאי בראשונה לא אמרו אלא על הפירות בלבד ולא על המעות ולפי הסברא טפי איכא למיחש בפירות שהן של מעשר שני ממאי דאיכא למיחש במעות שבמעות עצמם לא שייך מעשר אלא ע"י חלול והר"ש מפ' דמתני' בחבר שיש לו מעות של מ"ש של דמאי איירי כי ההיא דתנן במס' מ"ש פ"ג מי שהיה לו מעות מ"ש בירושלים וצריך להם פי' להוציאם לדברים אחרים ולחבירו פירות אומר לחבירו הרי המעות האלו מחוללין על פירותיך. נמצא זה אוכל פירותיו בטהרה. כלומר בקדושת מעשר. כדכתיב (דברים כ״ו:י״ד) לא אכלתי ממנו וגו' בטמא. והלה עושה צרכיו במעות. ולא יאמר כן לע"ה אלא בדמאי לפי שאין מוסרים מ"ש של ודאי לעם הארץ. שלא יזלזל בו. אבל בדמאי הקלו. והשתא מתני' דהכא בכה"ג איירי שמחללין מעות של דמאי על פירות עם הארץ. אבל פירות של דמאי דבגבולין (דפירות מעשר בירושלים אין נפדין). אין מחללין על מעות ע"ה. דבמעות חיישינן טפי דלמא אתא לזלזולי ומפיק להו. ע"כ. ומתוך דברי הרמב"ם שבחבורו פרק ח' מהלכות מעשר שני (הלכה י"ג) אפשר שגם הוא מפרש כן. שסמוך למשנה זו דמעשר שני שהביאה הר"ש העתיק מיד להך דהכא. משמע דאדלעיל מיניה קאי לומר שמה שהתירו בדמאי לומר כן לע"ה שהתירו כן בין בפירותיו בין במעותיו ולא חשו שמא הן של מעשר. וי"ל לדבריהם דלהכי חשו בראשונה ולא התירו במעותיו. לפי דבפירות כיון שאין רגילים לזלזל בהם. אלו היו של מעשר היו אומרים כבר הם מעשר. ואין לחלל בהם. שאע"פ שמפני הדין דאין מעשר מתחלל אמעשר אפשר דלא ידעי דלאו כ"ע דיני גמירי. אבל נחשב בעיניהם זה שהיא זלזול במעשר:

בראשונה היו אומרים היוצא בקולר כו' שנויה כבר במשנה ה' פ"ו דגטין: