מסכת טבול יום - פרק ג - משנה ד

עִסָּה שֶׁנִּדְמְעָה אוֹ שֶׁנִּתְחַמְּצָה בִשְׂאֹר שֶׁל תְּרוּמָה, אֵינָהּ נִפְסֶלֶת בִּטְבוּל יוֹם. רַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹסְלִין. עִסָּה שֶׁהֻכְשְׁרָה בְמַשְׁקֶה וְנִלּוֹשָׁה בְּמֵי פֵרוֹת וְנָגַע בָּהֶן טְבוּל יוֹם, רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן יְהוּדָה אִישׁ בַּרְתּוֹתָא אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, פָּסַל אֶת כֻּלָּהּ. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר מִשְּׁמוֹ, לֹא פָסַל אֶלָּא מְקוֹם מַגָּעוֹ:

אינה נפסלת בטבול יום. דבתר עיסה אזלינן ולא בתר שאור, אע״ג דאסורה לזרים:

שהוכשרה במשקה. שלתת החיטין במים:

ונלושה במי פירות. ומי פירות אין מכשירין, והעיסה שנלושה בהן אם לא הוכשרה תחילה, אינה מקבלת טומאה:

פסל את כולה. דמי פירות עושין העיסה חיבור:

לא פסל אלא מקום מגעו. קסבר ר׳ עקיבא, דכיון דמי פירות אין מכשירין ולא מייתי להו לידי טומאה, רואין אותן כאילו אינן, ולא פסל אלא מקום מגעו. והלכה כר׳ עקיבא:

*[שנדמעה. וכי הא דתנן במשנה ד' פ"ק דחלה. הר"ש. ועיין לקמן]:

אינה נפסלת בטבול יום. כתב הר"ב דבתר עיסה כו' אע"ג דאסורה לזרים כדתנן בפ"ב דערלה (מ"ו) הר"ש:

לא פסל אלא מקום מגעו. ולא מבעיא בדמוע דרבנן. (כמ"ש בסוף פ"ק דחלה) אלא אפילו בנתחמצה בשאור של תרומה. אע"ג דמדאורייתא טעם כעיקר (כמ"ש ברפ"ו דנזיר) מ"מ בתרומה הא לא נגע. והכא לא שייך למתני ואם היה השאור מרובה כדקתני גבי שום של תרומה במשנה ג' פרק דלעיל. עיין מ"ש במשנה ח' פ"ח דטהרות: