מסכת טבול יום - פרק ב - משנה ו

חָבִית שֶׁשָּׁקְעָה לְתוֹךְ בּוֹר שֶׁל יַיִן וְנָגַע בּוֹ טְבוּל יוֹם, מִשָּׂפָה וְלִפְנִים, חִבּוּר. מִן הַשָּׂפָה וְלַחוּץ, אֵינוֹ חִבּוּר. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר, אֲפִלּוּ עַל גַּבָּהּ רוּם קוֹמָה וְנָגַע כְּנֶגֶד פִּיהָ, חִבּוּר:

חבית ששקעה. חבית של יין של תרומה שנפלה לתוך הבור, ושקעה בתוך היין שבבור, והיין עזבבור חולין, וצף למעלה על פי החבית:

ונגע וכו׳ אם שלשל ידו לתוך פי החבית מן השפה ולפנים הרי זה חיבור. ונפסל כל היין שבחבית, ואפילו לא היתה החבית מתחילתה מלאה לגמרי מן היין של תרומה:

מן השפה ולחון. שלא הכניס ידו לתוך פי החבית, אע״פ שנגע ביין של בור שכנגד פי החבית, אפילו הכי אינו חיבור:

אפילו על גבה רום קומה. שעלה יין שבבור על פני החבית רום קומת. אדם, אם נגע כנגד פיה הוי חיבור. ואין הלכה כר׳ יוחנן בן נורי:

חבית ששקעה לתוך בור של יין. פי' הר"ב והיין שבבור חולין. וכ"פ הר"ש. אבל הרמב"ם מפרש דהכל תרומה. ואם נגע משפה ולחוץ לא פסל אלא יין שבבור. וכל מה שבתוך החבית טהור. וכאלו היה נפרד מן היין שבבור. ע"כ. אך בתוספתא שהביא הר"ש נראה כפירושו. שאין כאן תרומה אלא מה שבחבית וכך הם דברי הרמב"ם בחבורו פ"ח מהלכות ט"א: