מסכת טבול יום - פרק ב - משנה ג

מסכת טבול יום - פרק ב - משנה ג

הַמִּקְפָּה שֶׁל תְּרוּמָה וְהַשּׁוּם וְהַשֶּׁמֶן שֶׁל חֻלִּין, שֶׁנָּגַע טְבוּל יוֹם בְּמִקְצָתָן, פָּסַל אֶת כֻּלָּם. הַמִּקְפָּה שֶׁל חֻלִּין וְהַשּׁוּם וְהַשֶּׁמֶן שֶׁל תְּרוּמָה, שֶׁנָּגַע טְבוּל יוֹם בְּמִקְצָתָן, לֹא פָסַל אֶלָּא מְקוֹם מַגָּעוֹ. וְאִם הָיָה הַשּׁוּם מְרֻבֶּה, הוֹלְכִין אַחַר הָרֹב. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, אֵימָתַי, בִּזְמַן שֶׁהֵן גּוּשׁ בַּקְּעָרָה. אֲבָל אִם הָיָה מְפֻזָּר בַּמְּדוֹכָה, טָהוֹר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא רוֹצֶה בְּפִזּוּרוֹ. וּשְׁאָר כָּל הַנִּדּוֹכִין שֶׁדָּכָן בְּמַשְׁקִין. אֲבָל אֶת שֶׁדַּרְכָּן לָדוּךְ בְּמַשְׁקִים וְדָכָן שֶׁלֹּא בְמַשְׁקִין וְהֵן גּוּשׁ בַּקְּעָרָה, הֲרֵי אֵלּוּ כְעִגּוּל שֶׁל דְּבֵלָה:

פירוש ברטנורא : ביאור הענין על מסכת טבול יום - פרק ב - משנה ג

המקפה. תבשיל קפוי ועב. כגון דייסא או גריסין של פול:

והשום והשמן. נתונים בו לתבלין:

נגע טבול יום במקצתן פסל את כולם. דמקפה עיקר, וטבול יום פוסל בתרומה. ואע״פ שלא נגע אלא בשום של חולין, חשוב חיבור:

ואם היה השום מרובה. יותר מן המקפה של חולין:

הולכין אחר המרובה. ודין הכל כדין תרומה. ואם נגע במקצתם, פסל את הכל:

אימתי. כלומר במה אמרנו אם היה השום מרובה ונגע במקצת הוא פוסל את הכל, בזמן שהשום מכונס בקערה, והוא גוף אחד כמין גוש עפר:

אבל אם היה מפוזר במדוכה. שחלקיו מפורדים זה מזה בתוך המדוכה, ונגע בו טבול יום, אז טהור, כלומר לא פסל אלא מקום מגעו בלבד, שכיון שהוא מתכוין בשעה שכותש להפריד חלקיו, לא חשוב חיבור:

ושאר כל הנדוכין שדכן במשקין. כמו שעושין לחטין, כשדכין אותן במדוכה מזלפים עליהם מים: או דברים שדרכן לדוך במשקין ודכן שלא במשקין והן גוש בקערה הרי הן כעיגולי דבלה. דאם נגע טבול יום במקצתן, לא פסל את כולן. כך מצאתי בפירוש רבותי. ורמב״ם מפרש, ושאר כל הנדוכין שדכן במשקין. [כלומר, וכן שאר כל הנדוכים שדכן במשקין] דינם כשום. שאם נגע טבול יום במקצתו כשכותש אותו [במדוכה], לא פסל אלא מקום מגעו, מפני שהוא רוצה בפיזורו. ואם נגע בו כשנעשה גוש בקערה, הוי חיבור, וכשנגע במקצת פסל את הכל:

אבל את שדרכן לדוך במשקין. גרסינן לפי פירוש רמב״ם:

ודכן שלא במשקין. אע״פ ששם אותו גוש בקערה, הרי הן כעיגולי דבילה, דאמרינן דכי נגע במקצתו לא נטמאו כולן, בריש פרק ב׳ דתרומות:

פירוש תוספות יום טוב: ביאור הענין על מסכת טבול יום - פרק ב - משנה ג

המקפה. פי' הר"ב תבשיל קפוי כו' מלשון קפאו תהומות הר"ש:

והשום והשמן. דרך העם לדוך השום בשמן וייטב בו התבשיל. הרמב"ם. ומתישב בהכי דלא תידק מה שדקדק הר"ש דמדקתני הכא לא פסל אלא מגעו. ובמתני' דלקמן קתני לא פסל אלא שמן. וגם התם קתני שהשמן צף על גביהן. והכא לא קתני. ורוצה לדקדק מזה דהכא ליתא לשמן בעין. ובמה שפי' הרמב"ם ניחא. דהא השמן מתערב עם השום הנידוך עמו ואינו צף. אבל לעולם השום עם השמן שעמו הם בעין. וכך הסכימו ג"כ התוס' דפסחים פ"ג דף מ"ד דמתני' כשהם בעין מיירי. וכדמות ראיה לפי' הרמב"ם מדקתני ואם היה השום מרובה ולא קתני נמי השמן. אלא השמן מתערב עם השום. ולא קתני ברישא השום והשמן אלא שדברו חכמים בהווה:

הולכין אחר הרוב. לשון הר"ב ודין הכל כדין תרומה. וכ"כ הרמב"ם. ונראה דדוקא לחומרא ס"ל דהולכין אחר הרוב. ואסיפא המקפה של חולין קאי. ולא להקל כשהמקפה של תרומה דרישא. אבל בחבורו פ"ח מה' ט"א (הלכה י"ג) סתם וכתב כלשון המשנה. ואפשר לומר דמשום דדברי ר"י אמורין *כשהשום (והמקפה) (והשמן צ"ל) של תרומה. להכי אסברה לה נמי בשל תרומה. אבל ה"ה אי הוה איפכא. דהולכים ג"כ אחר הרוב:

אר"י אימתי כו'. ביאור ר"י קיים וכמוהו ראוי לעשות. הרמב"ם. שבכל מקום ששנה ר"י אימתי לא בא לחלוק אלא לפרש. כמ"ש הר"ב במשנה ב' פי"ח דשבת: