מסכת טבול יום - פרק א - משנה ד

הַצְּרוֹר שֶׁבַּכִּכָּר, וְגַרְגֵּר מֶלַח גָּדוֹל, וְהַתֻּרְמוֹס, וְהַחַרְחוּר יָתֵר מִכָּאֶצְבַּע, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, כֹּל שֶׁאֵינוֹ נֶאֱכָל עִמּוֹ, טְהוֹרִים בְּאַב הַטֻּמְאָה, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בִּטְבוּל יוֹם:

צרור שבככר. שרגילים לשום צרור אבן בתוך הככר לסימן שלא יתחלף באחר, ופעמים שמשימין גרגיר של מלח גדול או תורמוס. כל הני לא חשיבי חיבור בלחם, ואם נגע אב הטומאה באחד מהן, לא הוי כאילו נגע בלחם עצמו. וכל שכן טבול יום שלא נפסל ככר של תרומה בכך:

והחרחור יותר מכאצבע. וכן כשנשרף מן הלחם ביותר מעובי אצבע, ונגע טמא או טבול יום בשרוף, לא הוי חיבור ללחם:

ר׳ יוסי אומר כל שאינו נאכל עמו. לא הוי חיבור. ולא משערינן בעובי אצבע כתנא קמא. ואין הלכה כר׳ יוסי:

והתורמוס. ל' מהר"ם. נ"ל שמדביקים אותו על הלחם לסימן ואינו נאכל עמו. כי אינו נאפה עם הלחם עד שיבשלוהו ז' פעמים. כי קשה הוא ביותר וגדול כ"כ שאינו נאכל עם הלחם. ע"כ. ופי' תורמוס ברפי"ח דשבת:

יתר מכאצבע. איכא למידק דקשיא רישא אסיפא. דברישא קתני פחות מכאצבע חבור. הא כאצבע אינו חבור. והכא קתני יותר מכאצבע אינו חבור הא כאצבע חבור. והרמב"ם בפ"ח מהט"א [הלכה ב'] העתיק כלשונם. וצ"ע. ומצאתי למהר"ם שכתב די"ל דה"ק פחות מכאצבע הוי חבור הא כאצבע נעשה כיתר מכאצבע. ע"כ. ומהר"ר וואלף וורמייזא תירץ דכאצבע הוי חבור בשאר טומאות. ולא הוי חבור בטבול יום. ועיין במשנה דלקמן: