מסכת טבול יום - פרק א - משנה ב

הַמְכַנֵּס חַלּוֹת עַל מְנָת שֶׁלֹּא לְהַפְרִישׁ, הָאוֹפֶה חֲמִיטָה עַל גַּבֵּי חֲמִיטָה מִשֶּׁקָּרְמוּ בַתַּנּוּר, וְקוֹלִית שֶׁל מַיִם שֶׁאֵינָהּ מְחֻלְחֶלֶת, וּרְתִיחַת גְּרִיסִין שֶׁל פּוֹל שְׁנִיָּה, וּרְתִיחַת יַיִן יָשָׁן, וְשֶׁל שֶׁמֶן לְעוֹלָם, וְשֶׁל עֲדָשִׁים, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף שֶׁל טֹפַח, טְמֵאִים בִּטְבוּל יוֹם, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בְּכָל הַטֻּמְאוֹת:

המכנס חלות. זו על גבי זו:

על מנת שלא להפריש. שלא להפרידן זו מזו:

משקרמו בתנור. דמאחר שאין צורתן נפסדת ונשארין רקיקין כמו שהיו, הוא מניחן מדובקין ושוב אין מפרידן זו מזו לעולם:

ושל שמז לעולם. בין חדש בין ישן:

טופח. מין קטנית. ורמב״ם אומר, שהוא שקורין לו בערבי קורטמא״ן. ואין הלכה כר׳ יהודה:

טמאים בטבול יום. משום סיפא דתני ואין צריך לומר בכל הטומאות, נקט טמאים אצל טבול יום, ואע״ג דלא שייך טומאה גבי טבול יום, לפי שאינו מטמא אלא פוסל בתרומה בלבד:

רבי יהודה אומר אף של טופח. כאן דנחית ת"ק למתני בקטנית כדקתני ושל עדשים. משמע ליה להר"ב והרמב"ם דדוקא של עדשים ולא של טופח קאמר. ואתא ר"י ופליג. ולפיכך כתבו דאין הלכה כמותו. וכן בחבורו [רפ"ח מהט"א] לא העתיק לדר"י נ"ל:

טופח. פי' הר"ב מין קטנית ועיין בפירושו למשנה ג' פ"ה דפיאה: