מסכת זבים - פרק ה - משנה יא

בַּעַל קֶרִי, כְּמַגַּע שֶׁרֶץ. וּבוֹעֵל נִדָּה, כִּטְמֵא מֵת, אֶלָּא שֶׁחָמוּר מִמֶּנּוּ בּוֹעֵל נִדָּה, שֶׁהוּא מְטַמֵּא מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב טֻמְאָה קַלָּה לְטַמֵּא אֳכָלִין וּמַשְׁקִין:

בעל קרי כמגע שרץ. כשם שנוגע בשרץ ראשון לטומאה, כך בעל קרי ראשון לטומאה, וטומאתו שוה לטומאת הנוגע בשכבת זרע:

ובועל נדה כטמא מת. שהוא אב הטומאה וטמא טומאת שבעה:

שהוא מטמא משכב ומושב. ומת עצמו וכל שכן טמא מת אינו מטמא משכב ומושב, לא טומאה קלה ולא טומאה חמורה, דכתיב (ויקרא ט״ו:ו׳) וכל הכלי אשר ישב עליו הזב, ולא טמא מת:

בעל קרי כמגע שרץ. פירש הר"ב כשם שנוגע בשרץ ראשון לטומאה כו' וכ"פ הרמב"ם ואע"ג דכבר שמעינן לה מדלא קתני בריש כלים בהדי אבות הטומאות כמ"ש שם הר"ב רגילות המשניות לאשמועינן בקצור מה ששנה כבר בהדיא כמ"ש בריש ברכות וכ"ש הכא דלא שמעינן אלא מכללא. ומ"ש הר"ב וטומאתו שוה לנוגע בש"ז ומשום דטומאת נוגע בש"ז לא כתיב בהדיא לא הכי (צ"ל להכי) תליא ליה בנוגע בשרץ אבל בגמרא פ"ו דפסחים דף ס"ז דלטומאתה לא צריכא דהאי טומאת ערב כתיב ביה והאי טומאת ערב כתיב ביה אלא מה מגע שרץ מטמא באונס (אם נפל עליו שרץ מת) אף בעל קרי מטמא באונס ועיין לעיל בפ"ב משנה ב' והר"ש מייתי לה:

ובועל נדה כטמא מת. פי' הר"ב שהוא אב הטומאה וטמא טומאת ז' אבל הר"ש כתב משמא דגמרא דפסחים דהא מלתא דפשיטא הוא דהאי טומאת ז' כתיב ביה והאי טומאת ז' כתיב ביה אלא למחנותם איצטריך דסד"א ותהי נדתה עליו כתיב דמשתלח חוץ לשתי מחנות כנדה קמל"ן דהוי כמת ואין משתלח אלא חוץ למחנה אחת ?[ב] אבל בבעל קרי כמגע שרץ ליכא למימר הכי דבעל קרי משתלח חוץ לב' מחנות ושרץ שרי במחנה לויה אבל בפ"ק דיומא דף ו' לטומאה בהדיא כתיב בהו האי טומאת ז' והאי טומאת ז' ומשני סיפא איצטריכא ליה אלא שחמור ממנו בועל נדה וה"ה דה"מ לשנויי הכי בפסחים. ע"כ:

אלא שחמור ממנו בועל נדה שהוא מטמא משכב ומושב כו'. כתבו התוספות דיומא פ"ק דף ו' וז"ל תימא לי דטמא מת נמי חמור מבועל נדה שטעון הזאה ג' וז' ומטמא כלי מתכות לעשותם אב הטומאה וכיוצא בו כדתנן בריש מס' אהלות ג' טמאים במת. אדם במת וכלים באדם טמאים טומאת ז' וכו' ושמא בסיפא דברייתא חשיב נמי להני חומרי דטמא מת מבועל נדה ע"כ. ונעלמה מעינם דמתני' היא ודלא חשיב כלל בסיפא:

שהוא מטמא משכב ומושב. מפורש במשנה ג' פ"ק דכלים: