מסכת זבים - פרק ד - משנה ב

הִקִּישׁ עַל הַמָּרִישׁ, עַל הַמַּלְבֵּן, עַל הַצִּנּוֹר, וְעַל הַדַּף, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא עָשׂוּי בַּחֲבָלִים, עַל הַתַּנּוּר, וְעַל הַיָּם, וְעַל אִצְטְרֻבָּל, וְעַל חֲמוֹר שֶׁל רֵחַיִם שֶׁל יָד, וְעַל סְאָה שֶׁל רֵחַיִם שֶׁל זֵיתִים, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אַף עַל קוֹרַת הַבַּלָּנִין, טָהוֹר:

מריש. קורה גדולה שבונים בבירה וראשי קורות הגג כולן סמוכות עליה, והיא מונחת על גבי עמודים:

מלבן. כמין ריבוע של קורות קבועות בארץ:

צנור. מרזב של מים:

אע״פ שהוא עשוי בחבלים. שאינו קבוע בארץ אלא קשור בחבלים ואין כוחו יפה כל כך:

הים. היקף של עץ שהקמח מתקבץ בו בשעת הטחינה:

אצטרובל. עיגול של עץ שמעמידין הריחים עליו. ושניהן קבועים הן:

חמור של ריחים של יד. בנין של עצים שהריחים של יד קבועים בהן:

וסאה של ריחים. מדה גדולה וקבועה בקרקע:

קורת הבלנין. קורה שבעל המרחץ יושב עליה. וכל הני אם הקיש עליהן הזב ונפל הככר של תרומה מכח ההיקש, טהור, דכוחן יפה ולא חשיב היסט. ובקורת הבלנים נחלקו. ואין הלכה כר׳ יוסי:

הקיש על המריש כו'. לשון הרמב"ם רפ"ט מהמ"ומ שדבר שהיה מחובר בארץ או מסומר במסמרים אם היה כחו יפה וחזק והקיש עליו הזב בעת שהקיש הניד כלי או אוכלים ומשקים מכח הכאתו או שהפילן הרי אלו טהורים ואם לא היה כחו יפה וחזק אלא מתנדנד והקיש עליו הזב והפיל או הניד בכח הכאתו כלים או אוכלים ומשקים הרי אלו (מיטמאין) וכאלו הסיטן שהרי מכחו נפלו. זה הכלל כל שנפל מכח היסטו טמא מכח הרעדה טהור ע"כ. וזה הכלל כו' תוספתא הביאה הר"ש במשנה דלקמן:

מלבן פי' הר"ב כמין רבוע של קורות קבועות בארץ וכן הוא בפי' הרמב"ם אבל בנא"י מצאתי רבוע של קורות יהיה על הגג נטועה כדמות מעקה:

ועל הים פירש הר"ב היקף של עץ שהקמח כו' וכ"כ הרמב"ם וצריך לומר דקלת דלקמן שפירשו ג"כ לקבל הקמח כו' שהוא עשוי בצורה ותבנית אחרת ויש לפרש שנעשה לעזר ולהועיל שלא יתפזר הקמח ושיפול לתוך הים וכן משמע מפי' הרמב"ם אבל הר"ש פירש ים של בית הבד ע"כ ועיין עוד לקמן: