מסכת אהלות - פרק יח - משנה ג

מסכת אהלות - פרק יח - משנה ג

שָׂדֶה שֶׁאָבַד קֶבֶר בְּתוֹכָהּ, נִזְרַעַת כָּל זֶרַע, וְאֵינָהּ נִטַּעַת כָּל נֶטַע. וְאֵין מְקַיְּמִין בָּהּ אִילָנוֹת, חוּץ מֵאִילַן סְרָק שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה פֵרוֹת. וּמְטַמֵּא בְמַגָּע וּבְמַשָּׂא וּבְאֹהֶל:

פירוש ברטנורא : ביאור הענין על מסכת אהלות - פרק יח - משנה ג

נזרעת כל זרע. הכי גרסינן ברוב הספרים. אבל בתוספת׳ קתני אינה נזרעת כל זרע. וכן היא בעיני:

ואינה ניטעת כל נטע. ולא מיבעיא דאין נוטעין לכתחילה, אלא אף הנטוע לא יקיים, שלא להרגיל בני אדם לשם, משום דמטמאה באוהל אחמור בה טפי:

חוץ מאילן סרק. דמותר ליטע בה. ומהו אילן סרק, שאינו עושה פירות:

פירוש תוספות יום טוב: ביאור הענין על מסכת אהלות - פרק יח - משנה ג

שדה שאבד כו'. כתב הר"ש מסתברא דשדה שאבד ברשות היחיד דאורייתא בבקעה בימות הגשמים [כדתנן במ"ז פ"ו דטהרות] והא דאמרינן בכל דוכתא. דבית הפרס דרבנן היינו בנחרש. ואבד נמי ברה"ר דרבנן. והחמירו בו יותר מבקעה בימות החמה [דתנן התם]. דהתם הטומאה ידועה במקומה. וליכא ספיקא אלא לזה שנכנס. אבל אבד הספיקא לכל אדם. ע"כ:

נזרעת כל זרע. כתב הר"ב ה"ג ברוב הספרים אבל בתוספתא קתני אינה נזרעת כל זרע וכן היא בעיני. דהיכי שרי לחרוש ולזרוע. הא קא מיטמא בהיסט. דבית הפרס מטמא במשא. הר"ש. ומהר"ם כתב נ"ל דלא קשה. דהא אמרינן לעיל [מ"ג] שדה שאבד בה קבר אינה עושה בית הפרס. הלכך ליכא למיחש ובזרעים לא חייש כמו באילנות. שהעולם תאבים לאכול הפירות. ור' יהודה דאסר בתוספתא בזרעים. דאפילו בזרעים גזר. א"נ גזר זרעים אטו אילנות. ע"כ. וגם הרמב"ם [פ"ח מהט"מ הלכה ג'] גורס כגירסת הספר. ומפרש לפי שאין שרשי זרעים מגיעין עד לקבר. אבל אין נוטעין בתוכה. לפי שהשרשים מגיעין עד למת:

ומטמא. מהר"ם גורס ומטמאה [*וכן הוא גירסת הר"ב. והרמב"ם העתיק בפירושו כגירסת הספר. וכן בחבורו [ריש] פ"ח מהט"מ כתב עפרה מטמא כו']:

ומטמא במגע ובמשא. כבית הפרס שמא נדוש הקבר בה ויהיו עצמות כשעורה בתוך עפרה. הרמב"ם רפ"ח מהט"מ. וניחא השתא דמיקרי בית הפרס. לפי ששייך בו ג"כ פרושת העצמות. וא"נ פריסתם ושבירתם. והתוספות נדחקו בכך בסוף פ"ז דנדה [דף מ ד"ה בית הפרס]:

ובאהל. לפי שאולי [על] זה הקבר האהיל. כאשר לא נודע מקומו איה. אבל ידענו באמת שבזה השדה קבר וכבר היתה בו טומאה קבועה. הרמב"ם: