מסכת אהלות - פרק יד - משנה א

הַזִּיז מֵבִיא אֶת הַטֻּמְאָה כָּל שֶׁהוּא. הַגִּזְרָה וְהַגַּבְלִית, בְּפוֹתֵחַ טֶפַח. אֵיזֶהוּ הַזִּיז, שֶׁפָּנָיו לְמַטָּה. וְהַגִּזְרָה, שֶׁפָּנֶיהָ לְמָעְלָה. וּבַמָּה אָמְרוּ הַזִּיז מֵבִיא אֶת הַטֻּמְאָה כָל שֶׁהוּא, בְּזִיז שֶׁהוּא גָבוֹהַּ מִן הַפֶּתַח שְׁלשָׁה נִדְבָּכִין, שֶׁהֵם שְׁנֵים עָשָׂר טֶפַח. יָתֵר מִכָּאן, מֵבִיא אֶת הַטֻּמְאָה בְפוֹתֵחַ טֶפַח. הָעֲטָרוֹת וְהַפִּתּוּחִים מְבִיאִין אֶת הַטֻּמְאָה בְפוֹתֵחַ טָפַח:

הזיז שפניו למטה. כמין לוח יוצא מן הכותל לחוץ וראשו כפוף למטה לארץ לצד הפתח, הלכך מצטרף אהלו עם הפתח ומביא את הטומאה בכל שהוא וחשיב כאילו יש בו פותח טפח, ואם טומאה תחתיו הבית טמא, שרואין ראשו הכפוף למטה כאילו הגיע לארץ, ומביא טומאה שתחתיו לצד הבית:

וגיזרה. שפניה למעלה. ראשה כפוף למעלה ואין אוהל שלה מצטרף עם הפתח, הלכך בעיה פותח טפח:

וגבלית. מפרש בתוספתא כלי שמניקה מכאן ומכאן ומשייר מן האמצע:

שנים עשר טפחים. דשיעור כל נדבך ארבעה טפחים. ונדבך הוא שורה של בנין אבנים:

והעטרות. אבנים סדורות בעיגול בולטות מן הקיר למעלה מן הפתח כעין כיפה לנוי, והיינו עטרה:

והפתוחים. שעושים מאבן על הפתח או על החלון לנוי, ופעמים שבולטים מן החלון ומן הפתח טפח או יותר:

חזיז מביא את הטומאה כל שהוא. ודבר ברור הוא שאינו מביא. חלא מדבריהם. וכן כל כיוצא בהבאת הטומאה כזו. שאינה באהל טפח הבריא. אינו אלא מדבריהם. הרמב"ם רפי"ז מהלכות טומאת מת:

גבלית. לשון הר"ב מפ' בתוספתא כלי שמניקה מכאן ומכאן כו'. כך העתיקה הר"ש. וכן הוא בתוס' שלנו ספט"ו אבל הערוך כתב. וז"ל גבלית פירוש אוצר. תניא בתוספתא איזו היא גבלית כל המעוקם מכאן ומכאן ומשייר מן האמצע:

שהוא גבוה מן הפתח ג' נדבכים וכו'. או פחות מכאן. הרמב"ם שם: