מסכת אהלות - פרק יב - משנה ד

סַנְדָּל שֶׁל עֲרִיסָה שֶׁפְּחָתוֹ בְתוֹךְ הַבַּיִת, אִם יֶשׁ בּוֹ פּוֹתֵחַ טֶפַח, הַכֹּל טָמֵא. וְאִם לָאו, מוֹנִין בּוֹ כְדֶרֶךְ שֶׁמּוֹנִין בְּמֵת:

סנדל של עריסה. עריסה של תינוק רגילים להניח תחת רגליה. כמין סנדל של מתכת לנוי או בשביל שלא ירקבו:

שפחתו בתוך הבית. שנפחת הגג של עליה שהעריסה נתונה עליו ונראה סנדל העריסה בתוך הבית מן הפחת שבגג, וטומאה בתוך הבית:

אם יש. במקום הפחת. פותח טפח. מביא את הטומאה מן הבית לעליה:

ואם לאו. שאין שם פותח טפח:

מונין בו כדרך שמונין במת. שהסנדל והעריסה טמאים טומאת שבעה כדין כלים בכלים, והתינוק טמא טומאת ערב, כדתנן בפרק קמא, השלישי בין אדם בין כלים טמאים טומאת ערב:

סנדל כו'. פי' הר"ב רגילים להניח תחת רגליה כו' לנוי כו'. ומסיים הר"ש דבערוך פי' כשאין רגליה שוין מניח חתיכת לוח תחת הרגל ואותו לוח נקרא סנדל ע"כ. ועיין מ"ש לקמן בשם מהר"ם בסוף משנתינו:

עריסה. לשון הר"ב עריסה של תינוק. ול' הרמב"ם ערס הוא המטה [לשון] הנה ערשו ערש ברזל (דברים):

שפחתו בתוך הבית. לשון הר"ב שנפחת הגג של עלייה. משמע שמאליו נפחת. ותמיהני דבפ' דלקמן מחלקים בין עושה חלון לנפחת מאליו ונעשה חלון. והרמב"ם וכן הר"ש הביאו תוספתא סנדל של עריסה שפחת מעזיבה שעורו בפותח טפח נפחת' הבית מאליו שעורו מלא אגרוף. וכ"כ מהר"מ דמתני' דוקא בפחת' ולא בנפחת' מאליו:

הכל טמא. ר"ל העלייה וכל מה שבה מכלים לפי מה שקדם בפרק עשירי הרמב"ם. ובנ"א מביא את הטומאה וכן העתיק הר"ב. ואין ביניהם אלא שינוי הלשון:

ואם לאו מונין בו וכו'. לשון הר"ש. ואע"ג דתנן לעיל פ"י [משנה ב] גבי ארובה שאין בה פותח טפח טומאה בבית נתן את רגלו טהורה. הכא מיירי כשהסנדל נתון בפחת המעזיבה בחציה של מטה דנדונית מחצה על מחצה כדתנן לעיל בפ"ו [משנה ד] ע"כ. והיינו נמי דדייק הר"ב לפרש ברישא שנראה סנדל העריסה בתוך הבית וכו' וטומאה בתוך הבית. אבל יש עוד פנים לפרש דמיירי שהטומאה תחת הפחת וכשקדם הטומאה לסנדל כי ההיא דפרק עשירי משנה ב. אליבא דרבנן. וכן דייק הכ"מ מפירוש הרמב"ם בפט"ז מהלכות טמא מת [הלכה ד]. וכתב [עוד] וא"ת מאי שנא מהא דתנן התם משנה ה הטומאה כנגד הארובה ונתן דבר שהוא מקבל טומאה הכל טמא. ותירץ הר"י קורקוס ז"ל. שכל דבר שנכנס בעובי המעזיבה וממלא הפחת ויושב שם מהתקרה הוא חשוב ואין אומרים בו עירב את הטומאה ולפיכך דייק הרמב"ם לכתוב והית' רגל הערש סותמת את הארובה ע"כ. ובאו לידי דברי מהר"ם שכתב דע"כ מיירי דטומאה בבית שלא כנגד הנקב דאי כנגד הנקב אפי' אם הנקב פחות מטפח מביא את הטומאה. כדתנן לעיל [רפ"י] נתן דבר המקבל טומאה עירב את הטומאה הלכך בעינן לאוקמי כשהסנדל בחצי המעזיבה של צד הבית. וצריך לומר דשאר כל העריסה מחצי המעזיבה ולמעלה של צד העליה והשתא ניחא האי דנקט מונין בו כדרך שמונין במת. דסנדל חשיב כאילו הוא באהל המת ושאר העריסה הוי דיקרב בדיקרב וטמאה טומאת שבעה. והנוגע בעריסה טמא טומאת ערב דהסנדל והעריסה הוי כשני כלים ואינן חבור כדתנן בסוף מסכת פרה [משנה ח]. המלבן אינו חבור לא לטומאה ולא לטהרה והיינו סנדל של עריסה אלא דשל מטה גדולה קרוי מלבן כי ההיא דמסכת כלים פי"ח [משנה ג] אין טמא אלא מטה ומלבן. ובפרק המוכר את הבית (בבא בתרא דף סט) מלבנות המטה וכו' ושל עריסה של תינוק מקרי סנדל ע"כ: