מסכת אהלות - פרק י - משנה ו

אֲרֻבָּה שֶׁהִיא בְתוֹךְ הַבַּיִת וּקְדֵרָה נְתוּנָה תַחְתֶּיהָ, שֶׁאִם תַּעֲלֶה, אֵין שִׂפְתוֹתֶיהָ נוֹגְעוֹת בָּאֲרֻבָּה, טֻמְאָה תַחְתֶּיהָ, בְּתוֹכָהּ אוֹ עַל גַּבָּהּ, טֻמְאָה בוֹקַעַת וְעוֹלָה, בּוֹקַעַת וְיוֹרָדֶת. הָיְתָה גְבוֹהָה מִן הָאָרֶץ טֶפַח, טֻמְאָה תַחְתֶּיהָ, אוֹ בַבַּיִת, תַּחְתֶּיהָ וְהַבַּיִת, טָמֵא. תּוֹכָהּ וְגַבָּהּ, טָהוֹר. בְּתוֹכָהּ אוֹ עַל גַּבָּהּ, הַכֹּל טָמֵא:

ארובה. שהיא רואה את האויר:

וקדירה נתונה תחתיה. בארץ כנגד הארובה. ואינה רחבה כל כך שאם תעלה כנגד הארובה שיהיו שפתותיה נוגעות בארובה, אלא יוצאת ונכנסת בריוח:

טומאה בוקעת ועולה. והבית טהור, וכל המאהיל עליה שלא כנגד הטומאה טהור. אבל כנגד הטומאה טמא, דאע״ג דאין כלי חרס מטמא מגבו, הכא דטומאה בוקעת תוכה נמי טמא, אע״ג דטומאה תחתיה. וכל מה שבקדירה טמא ואפילו שלא כנגד הטומאה:

תחתיה והבית טמא. שהקדירה מאהלת על הטומאה, הואיל וגבוהה טפח:

תוכה וגבה טהור. שהקדירה חוצצת בפני הטומאה ומצלת עם דפנות אהלים:

בתוכה או על גבה הכל טמא. תוכה וגבה ותחתיה והבית. דטומאה שעל גבה בוקעת תחתיה, והרי גבוהה טפח, ושוב אין מצלת כיון דקדירה טמאה:

טומאה בוקעת ועולה. כתב הר"ב ותוכה נמי טמא אע"ג דטומאה תחתיה. וכל מה שבקדירה טמא ואפי' שלא כנגד הטומאה. כדפי' הר"ב בס"פ דלעיל גבי חבית שהיא יושבת על שוליה כו'. דמטמא מטעם חיבורין [*כ"כ הר"ש. ועיין מה שהקשיתי לעיל שם]. ומסיים הר"ש. והא דקתני בוקעת ועולה. דמשמע כנגד הטומאה טמא שלא כנגד הטומאה טהור. היינו דוקא במה שחוץ לקדירה. ע"כ:

בוקעת ויורדת. לא יורדת עד התהום כטומאה רצוצה. שהרי זו אינה רצוצה. שהרי היא בתוך הקדירה או על גבה אלא בוקעת את הקדירה ומטמא כלים שתחתי' בינה ובין הארץ מפני שהיא כלי טמא ואין כלי טמא חוצץ. מכל מקום כיון שאין ע"ג טפח על טפח שהרי פתוחה לאויר. אינו מביא את הטומאה לצדדין. אבל מטמא מה שתחתיו. עד הארץ. לשון הראב"ד בפט"ז מהט"מ [הלכה ה']. וכתב הכ"מ וא"ת תינח כשהיא בתוכה או על גבה אבל כשהטומאה תחתיה. הרי היא רצוצה. ולמה לא תרד עד התהום. ודוחק לומר דלצדדין קתני. ואפשר דכיון דקיימא לן דאין כלי טמא חוצץ. אע"פ שהטומאה תחתיה ה"ל כאילו היא מגולה. ע"כ:

תוכה וגבה טהור. ל' הר"ב שהקדרה חוצצת בפני הטומאה ומצלת עם דפנות אהלי'. וכ"כ הר"ש. לשטתייהו אזלי שמפרשין במ"ה פ"ה דמצילין עם דפנות אהלים היינו כשמונחים באהל. וכבר כתבתי שם [ד"ה מפני] שהוא דוחק. גם הר"ש נתלבט בכאן בפירושו על התוספתא. ועיין במשנה דלקמן. ותו קשי' לי הכא דהתם לא אמרי' אלא בכלי' הטהורים. אבל הכא הא מיירי בכלי המקבל טומאה. ומצאתי למהר"ם שכת' וז"ל. דגב כ"ח שאינו מקבל טומא' מציל עם דפנות אהלים. וארובה שבאמצע הבית מקרי דפני' אהלים. כדמשמע לעיל פ"ה ע"כ. והרמב"ם גורס בסיפא נמי הכל טהור. ודברי תימה הן. דהא אפי' כלי גללים שאין במינם קבלת טומאה. אפ"ה אין נעשים אהלים לטהר. כדתנן ברפ"ו. וכבר השיגו הראב"ד [שם]. גם הכ"מ הניחו בצ"ע. והקשה ג"כ [לשיטת הראב"ד] אדהכא אמאי גבה ותוכה טהור. ולא זכר לדברי הר"ש והר"ב. אבל כתב דאפשר דשאני הכא שאהל הכלי ואהל הבית כחד חשיבי. הלכך לא מפלגינן בינייהו. וכיון שאהל דתחת הכלי מיעוטא הוא. הוי טפילה לאהל הבית ודינו כמוהו. ע"כ. ומ"מ אמתניתין דלקמן מייתי לה ללשון הר"ש. דמצלת עם דופני אהלים: