מסכת אהלות - פרק י - משנה א

אֲרֻבָּה שֶׁהִיא בְתוֹךְ הַבַּיִת וְיֶשׁ בָּהּ פּוֹתֵחַ טֶפַח, טֻמְאָה בַבַּיִת, כְּנֶגֶד אֲרֻבָּה טָהוֹר. טֻמְאָה כְנֶגֶד אֲרֻבָּה, הַבַּיִת טָהוֹר. הַטֻּמְאָה בֵּין בַּבַּיִת וּבֵין כְּנֶגֶד אֲרֻבָּה, נָתַן אֶת רַגְלוֹ מִלְמַעְלָן, עֵרֵב אֶת הַטֻּמְאָה. מִקְצָת טֻמְאָה בַבַּיִת וּמִקְצָתָהּ כְּנֶגֶד אֲרֻבָּה, הַבַּיִת טָמֵא, וּכְנֶגֶד הַטֻּמְאָה טָמֵא:

ארובה שהיא בתוך הבית. ומגולה לאויר, שאין עליה גג מלמעלה:

כנגד ארובה טהור. כלים המונחים למטה בארץ כנגד הארובה ורואים פני הרקיע, טהורים:

מלמעלן. על פי הארובה:

עירב את הטומאה. והכל טמא. הבית טמא והנותן רגלו גם כן טמא:

וכנגד הטומאה טמא. שהזית נמשך לכאן ולכאן:

נתן את רגלו. לאו דוקא. אלא שדברו בהווה ורגיל ' להיות. ולשון הרמב"ם ידו או רגלו. ועי' בפ' דלקמן משנה ב. וז"ל מהר"ם. לאו דוקא רגלו. דה"ל דבר המקבל טומאה. דה"ה דבר שאינו מקבל טומאה עירב את הטומאה כדמוכח לקמן בפירקין. ומשום סיפא דאין בארובה פותח טפח. דהתם יש חילוק בין רגלו לדבר שאין מקבל טומאה. נקטיה נמי ברישא ע"כ:

עירב את הטומאה. שאדם נעשה אהל לטמא. לפי מה שהשרשנו ברפ"ו. הרמב"ם:

מקצת הטומאה בבית כו'. ולא נאמר חצי שיעור לבד נכנס לתוך הבית. וכן כל מה שיהיה נכחי לחצי שיעור אשר תחת הארובה [מחלל] הארובה טמא. ולא נחשוב זה ג"כ בדמיון חצי שיעור מונח באויר. אשר לא יטמא. ואמנם יתחייב זה להתחבר השיעור כלו להיותו גשם א'. על דמיון מה שנתבאר בג' [במשנה ד] מזאת המסכתא. הרמב"ם: