מסכת אהלות - פרק טו - משנה ז

בַּיִת שֶׁמִּלְאוֹ עָפָר אוֹ צְרוֹרוֹת, וּבִטְּלוֹ, וְכֵן כְּרִי שֶׁל תְּבוּאָה, אוֹ גַל שֶׁל צְרוֹרוֹת, אֲפִלּוּ כְגַלּוֹ שֶׁל עָכָן, וַאֲפִלּוּ טֻמְאָה בְצַד הַכֵּלִים, טֻמְאָה בוֹקַעַת וְעוֹלָה, בּוֹקַעַת וְיוֹרָדֶת:

וכן כרי של תבואה. שביטלו:

אפילו טומאה בצד הכלים. שהיתה הטומאה בתוך הגל, וכלים שם סמוכים לטומאה בתוך הגל אבל אינן נוגעים בטומאה:

טומאה בוקעת ועולה. ומה שבצדה טהור. ואם יש במקום הטומאה טפח על טפח ברום טפח, הרי הוא כקבר סתום ומטמא כל סביביו:

בית שמלאהו עפר. ה"ג בספרים. ובנ"א תבן והכי מייתי לה בפ"ז דעירובין ד' עח. ובפ"ק דסוכה ד' ד. אבל כתבו התוס' דמשום דמייתי לה אתבן. טעו להגיה הספרים תבן במקום עפר:

ובטלו כו' טומאה בוקעת כו'. דאילו לא בטלו הרי הוא כשאר חפצים המונחים באהל כדלעיל. ובגמרא פ"ז דעירובין רמי מהכא אדתנן התם חריץ שבין שתי חצירות כו' מלא עפר או צרורות מערבין אחד. ואין מערבין שנים. ואפי' בסתמא משמע דמתבטל. ומשני רב אשי בשלמא חריץ למיטיימיה קאי. אלא בית למיטיימיה קאי. וש"מ דנ"א דגרס הכא בטלו. דמשמע מסתמא בטלה. ליתא כלל. אבל הרמב"ם העתיק בטלו. ופי' דר"ל בטל דין הבית ואם היה בתוך זה העפר. כלים. ובמקום אחר ממנו טומאה הנה לא תטמא אלו הכלים באהל. שדין האהל כבר בטל להיות בית [נהרס] ע"כ. וצריך עיון סוגיא דעירובין ודסוכה וגם דבריו שבחבורו פ"ז לא הבינותי שכתב שם וז"ל בית שמלאו עפר. או צרורות. הרי זה בטל אצל הבית. והרי הוא כגל של עפר או צרורות. ואם היתה טומאה בתוך העפר בוקעת ועולה וכו'. וצ"ע [*ועיין בפרק ד דמקואות משנה ג]:

[*טומאה בוקעת כו'. כתב הר"ב אם יש כו' הרי הוא כקבר סתום כו'. כדתנן ברפ"ז]: