מסכת אהלות - פרק טו - משנה ג
מסכת אהלות - פרק טו - משנה ג
חָבִיּוֹת שֶׁהֵן יוֹשְׁבוֹת עַל שׁוּלֵיהֶן אוֹ מֻטּוֹת עַל צִדֵּיהֶן, בָּאֲוִיר, וְהֵן נוֹגְעוֹת זוֹ בָזוֹ בְּפוֹתֵחַ טֶפַח, טֻמְאָה תַחַת אַחַת מֵהֶן, טֻמְאָה בוֹקַעַת וְעוֹלָה, בּוֹקַעַת וְיוֹרָדֶת. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, בִּטְהוֹרוֹת. אֲבָל אִם הָיוּ טְמֵאוֹת אוֹ גְבוֹהוֹת מִן הָאָרֶץ פּוֹתֵחַ טֶפַח, טֻמְאָה תַחַת אַחַת מֵהֶן, תַּחַת כֻּלָּם טָמֵא:
פירוש ברטנורא : ביאור הענין על מסכת אהלות - פרק טו - משנה ג
חביות. שורות הרבה של חביות, זו אחר זו וזו על זו:
שהן יושבות על שוליהן. ופיהן למעלה:
או מוטות על צדיהן. ופיהן מן הצד:
באויר. בגינה או בחצר:
בפותח טפח. ברוחב טפח נוגעות זו בזו:
טומאה בוקעת ועולה. לצדדין קתני לה. דמוטות על צדיהן אפילו כנגד הטומאה אין טמא אלא מה שתחתיהן ועל גביהן, אבל מה שבתוכן טהור, כיון דאין כלי חרס מיטמא מגבו על מה שבתוכו מציל, ומה שאינו כנגד הטומאה אפילו שתחתיהן ועל גביהן טהור. וביושבות על שוליהן אפילו על מה שבתוכו אין מצילות, כיון שאין הפסק מאויר תוכו לאויר שחוצה לו, וחבית עצמה נטמאה ונטמאו כל כלים שבתוכה ואפילו שלא כנגד הטומאה, כדאמרינן טעמא בסוף פרק כוורת:
במה דברים אמורים בטהורות. דכיון דטהורות הן דמו לטבלאות של שיש שהתחתונות סותמות את חלל טפח וטומאה בוקעת ועולה:
אבל אם היו טמאות. אפילו אין גבוהות מן הארץ, העליונות שגבוהות מן הארץ טפח מביאות את הטומאה, שאין התחתונות סותמות כיון דטמאות, מידי דהוה אקפולין זו על זו וטבלאות זו על זו: או גבוהות מן הארץ פותח טפח מביאות את הטומאה, ואפילו טהורות, כיון דנוגעות זו בזו ברוחב טפח נחשבות כולן כאוהל אחד:
פירוש תוספות יום טוב: ביאור הענין על מסכת אהלות - פרק טו - משנה ג
והן נוגעות זו בזו בפותח טפח. משום סיפא נקט נמי ברישא בפותח טפח דלגופיה לא אצטריך. דכיון דתחת עצמה אינה מביאה הטומא'. אלא בוקעת ועולה כו'. כ"ש שאינה מביאה אל החבית שאצלה ואפי' נוגעת בפותח טפח:
טומאה בוקעת ועולה כו'. כתב הר"ב אבל מה שבתוכן טהור. ולהרמב"ם שכתבתי בכמה דוכתי בפרק כוורת. אף מה שבתוכו כשהוא כנגד הטומאה. נמי טמא:
אבל אם היו טמאות כו'. כתב הר"ב שאין התחתונות סותמות כו'. מידי דהוה אקפולין כו'. והתחתונה כמאן דליתא דמי. ואותה שעל גבה מביאה הטומאה לכל מה שתחתיה ובוקעת ועולה כל כנגדה עד לרקיע. כדפירש לעיל פרק כוורת. דאדם וכלים נעשים אהלים לטמא ולא לטהר. ולהכי הוו אהל להביא את הטומאה. לכל מה שתחתיהן. וכמאן דמלי טומאה כל מה שתחתיהן דמי וחוזרת ובוקעת למעלה כנגד כל החבית. דאין נעשים אהלים להפסיק בין הטומאה. והא דנקט תחת כולן טמא. ולא נקט למעלה מהן. נ"ל משום דבטהורות נמי שגבוהות טפח איירי. דחוצצות בפני הטומאה דאיירי בחבית של שייטין [*דמתניתין ג פרק ב] [דכלים] וכיוצא בהן שהן סתומין וטהורים לגמרי ודמו לטבליות של שיש דלעיל ולא לכלים הטהורים העשוין לקבלה. דנעשים אהלים לטמא ולא לטהר. ע"כ ל' מהר"ם: