מסכת אהלות - פרק ט - משנה יב

הָיְתָה גְבוֹהָה מִן הָאָרֶץ טֶפַח, טֻמְאָה תַחְתֶּיהָ אוֹ עַל גַּבָּהּ, הַכֹּל טָמֵא, אֶלָּא תוֹכָהּ. בְּתוֹכָהּ, הַכֹּל טָמֵא. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, בִּזְמַן שֶׁהִיא כֶלִי. הָיְתָה פְחוּתָה וּפְקוּקָה בְקַשׁ, אוֹ מַחֲזֶקֶת אַרְבָּעִים סְאָה, כְּדִבְרֵי חֲכָמִים, כַּזַּיִת מִן הַמֵּת נָתוּן תַּחְתֶּיהָ, כְּנֶגְדּוֹ עַד הַתְּהוֹם טָמֵא. עַל גַּבָּהּ, כְּנֶגְדּוֹ עַד הָרָקִיעַ, טָמֵא. בְּתוֹכָהּ, אֵין טָמֵא אֶלָּא תוֹכָהּ. הָיְתָה גְבוֹהָה מִן הָאָרֶץ טֶפַח, טֻמְאָה תַחְתֶּיהָ, טָמֵא. בְּתוֹכָהּ, תּוֹכָהּ טָמֵא. עַל גַּבָּהּ, כְּנֶגְדּוֹ עַד הָרָקִיעַ טָמֵא:

בזמן שהיא כלי. היכא דעומדת באויר אין שייך להזכיר מחולחלת, ומשום הכי לא תנא הכא או אפוצה כדתני לעיל, דאין שייך אפוצה אלא במחולחלת:

או מחזקת ארבעים סאה כדברי חכמים. דפליגי אתנא קמא וסברי דמחזקת ארבעים סאה. כנפחתה ונתבטלה מתורת כלי דמיא, ומצלת אתחתיה ואתוכה ועל גבה:

כזית מן המת נתון תחתיה. דינה כנפחתה ואינה גבוהה ופיה לחוץ דתנן לעיל:

היתה גבוהה מן הארץ טפח. הך נמי דינה כדין כוורת שפיה לחוץ ופחותה ופקוקה וגבוהה טפח דתנן לעיל:

בזמן שהיא כלי. כתב הר"ב היכא דעומדת באויר אין שייך להזכיר מחולחלת כו'. וכ"כ הר"ש. וכן פי' מהר"ם. אע"ג דלפי שיטתו דמצריך ב' נקבים להוציא הטומאה מתוכה לכל כנגד תחתיה וכל כנגד למעלה ממנה. כמו שהעתקתי דבריו בסוף משנה א אפ"ה מחלק בין מונחת בבית דלעיל לדהכא דמונחת באויר וז"ל הכא לא קתני אלא בזמן שהיא כלי וכו' דכיון דמונחת באויר אין חילוק בין מחולחלת בין אינה מחולחלת. דברישא שמונחת בבית בין פיה לחוץ בין פיה לפנים אילו לא היתה מחולחלת טומאה בתוכה לא היתה יוצאה אלא דרך פיה ולא היתה בוקעת כנגדה לא למעלה ולא למטה. שדרך טומאה לצאת שממהרין להוציא ולא יטמא כל אשר בבית. מש"ה נקט מחולחלת דהשתא בוקעת נמי למעלה ולמטה כדפי' לעיל. אבל הכא דמונחת באויר ואין לה טומאה אלא כנגדה ולא כל האויר באשר היא שם. בהא קתני שפיר ברישא בתוכה הכל טמא. אע"ג דלאו מחולחלת היא. דאדם וכלים נעשים אהלים לטמא ולא לטהר. וטומאה בוקעת ויוצאה תחתיה וע"ג. כמו דרך פיה. אע"ג שאין לה נקבים בדפנותיה ע"כ. אבל לפי מה שפירשתי אני דמחולחלת מפקא לה מתורת אהל ה"נ מיורי במחולחלת. ולא אצטריך למתני כיון דכבר שנה לעיל. ועוד דמחולחלת דלעיל מפני ב' דברים צריך [למיתני] חדא להוציאה מתורת אהל וחדא להוציאה הטומאה ממנה ולבית. ואילו הכא לא צריך אלא להוציאה מתורת אהל בלבד. ובדברי הרמב"ם שבחבורו [פי"ט הלכה ד'] העתיק גם כאן כלי חלולה ולפי דרכו לא היה צריך להעתיק כן שהוא מפרש מחולחלת חלולה ובאויר אין בו שום צורך. וכן במתני' יד לא העתיק כן בחבורו. ויראה מזה שגירסתו במשנה היתה מחולחלת ולכך העתיקו כך. ומפני שלפי דרכו לא נפקא מיניה מידי ולא קתני לה אלא איידי דאינך דלעיל. מש"ה באידך בבא דלקמן במשנה יד השמיטו. להורות לנו דלאו דוקא אבל מ"מ הגירסא שלו במשנה היא כלי מחולחלת וסייעתא לפירוש שלי דמחולחלת דוקא קאמר:

ופקוקה בקש. אין חילוק כיון שמונחת באויר בין פקוקה בין שאינה פקוקה כלל. אלא לרבותא נקטיה דאע"ג דפקוקה לא חזרה להיות לה תורת כלי. מהר"ם. וא"ת ולתני נמי או אפוצה וליהוי קאי אנפחת' והוי רבותא טפי דאפ"ה לא חזרה להיות כלי. שהרי כך היא דעת מהר"ם דאפוצה דלעיל אינה מחזירה להיות כלי כמ"ש בשמו במ"ג כבר תירץ הוא זו הקושיא. וכתב דאין דרך לעשות אפוצה אלא בנקבים שלה ולא בשוליה שכשנקביה רחבים יותר מדאי. מקצרים אותה ואופצים אותה כדי שיוכל להתקיים. אבל כשנפחתו השולים אינם רגילים לטרוח לסתום מקצת השולים ולאופצם. מש"ה לא קתני הכא או אפוצה. ע"כ. [*ואע"ג דהזכיר ג"כ אפוצה בשולים לעיל מ"ג ודברים אלו שבכאן ג"כ כתובים לעיל שם וצ"ל דאם אופצים בנקבים אז אופצים ג"כ בשוליה אבל בשוליה לבד לא]:

או מחזקת מ' סאה כדברי חכמים. פירש הר"ב דפליגי את"ק וסברי דמחזקת מ' סאה כנפחתה ונתבטלה מתורת כלי דמיא וכו'. וז"ל הר"ש. כולי' פרקין נמי עד השתא במחזקת מ' סאה עסקינן מדמצלת על מה שבתוכה אלא דהשתא אשמועינן דרבנן פליגי את"ק וקסברי דמחזקת מ' סאה כנפחתה שנתבטלה מתורת כלי דמיא ומצלת תחתיה ותוכה וע"ג. וצריך לדקדק מאי שנא דתנא בהך תרתי הכא ובסמוך כדברי חכמים. ובכל הני דלעיל לא תני. ע"כ. והכ"מ [סוף פי"ט מהט"מ בפי' על המשנה] כתב בשם הרא"ש דמש"ה לא תני בהנך בבי דלעיל כיון דבלאו הכי תני תרתי פחותה ואפוצה אבל הכא דלא תני אלא פחותה. תנא או מחזקת. למתני תרתי. כי הני בבי דלעיל. ע"כ. ואין נראה כלל מה שרצה הכ"מ [שם הלכה ד'] לחלק ולומר. דבעומדת באויר לא אצטריך שתהא בא במדה. דהא היאך מצלת על מה שבתוכה. אבל מהר"ם כתב וז"ל. נ"ל דדוקא כי מנחא באויר פליגי חכמים וס"ל דכלים טהורים חוצצים לגמרי בפני הטומאה ונעשים אהלים לטמא ולטהר. אבל כי מנחא בבית לא הוה מצי למתני או מחזקת מ' סאה כדברי חכמים. דלא פסיקא ליה. דהיכא דהטומאה תחת מקצתה שבחוץ וגבוהה מן הארץ טפח. לא ה"מ למתני בסיפא תחתיה טמא. ותו לא. דכיון דהטומאה נכנסת בבית ומתפשטת על גבה. מודו רבנן בהא. כיון דמתפשטת הטומאה ע"ג אף שלא כנגד הטומאה. מתפשטת נמי כנגד כולה למעלה ולמטה ונעשית אהל לטמא ולא לטהר. הלכך לא ה"מ למתני או שמחזקת מ' סאה כדברי חכמים אלא בבבא דהכא ודבסמוך דמיירי במנחא באויר ע"כ:

כדברי חכמים. משמע דכך הלכה. ואי הכי לית הלכתא ככל הני סתמי דמתני' דכולה פרקין. וגם השתא לענין הלכה דכדברי חכמים לית לן לדחוקי נפשין לחלק בין כלי לכלי בבאים במדה וההוא סתמא דרפ"ח בכל כלי הבא במדה. ואפי' מחולחל' וכדברי חכמי' דהכא. אבל ראיתי להרמב"ם שפוסק לכל הני סתמי דכולה פרקין וכתב נמי בהני דהכא היתה פחותה ופקוקה או מחזק' מ' סאה. וזה ודאי דצ"ע. דמשמע דעד השתא לא איירי בבא במדה. וא"א לומר כן. והכ"מ כתב דהני דבאויר לא מיירי בבא במדה. וגם זה א"א לומר. כמ"ש כבר לעיל [בדבור הקודם לזה]. ומהר"ם מפ' דכדברי חכמים. היינו ר"א ור"ש דבסמוך. עוד תראה כן מדבריו שאני מעתיק במשנה יד:

כנגדו עד התהום טמא. עמ"ש בזה במ"ג [ד"ה ר"א] ולקמן במשנה יד [ד"ה כנגדו]: