מסכת אהלות - פרק ט - משנה טו

אָרוֹן שֶׁהִיא רְחָבָה מִלְּמַטָּן וְצָרָה מִלְמַעְלָן וְהַמֵּת בְּתוֹכָהּ, הַנּוֹגֵעַ בָּהּ מִלְּמַטָּן, טָהוֹר. וּמִלְמַעְלָן, טָמֵא. רְחָבָה מִלְמַעְלָן וְצָרָה מִלְּמַטָּן, הַנּוֹגֵעַ בָּהּ מִכָּל מָקוֹם, טָמֵא. הָיְתָה שָׁוָה, הַנּוֹגֵעַ בָּהּ מִכָּל מָקוֹם, טָמֵא, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, מִטֶּפַח וּלְמַטָּן, טָהוֹר. מִטֶּפַח וּלְמַעְלָן, טָמֵא. הָעֲשׂוּיָה כְמִין קַמְטְרָא, הַנּוֹגֵע בָּהּ מִכָּל מָקוֹם, טָמֵא. כְּמִין גְּלוֹסְקוֹס, הַנּוֹגֵעַ בָּהּ מִכָּל מָקוֹם, טָהוֹר, חוּץ מִמְּקוֹם פְּתִיחָתָהּ:

ארון שהיא רחבה. האי ארון הוא שן סלע שבולט מן ההר, ונחצב בו קבר רחב מלמטה וצר מלמעלה ופיו למעלה:

הנוגע בה מלמטן טהור. דמה שכנגד פיו נחשב כארון, אבל שבצדדים לא:

רחב מלמעלה וצר מלמטה. או שהיה שוה, הנוגע בו מכל מקום טמא, דברי ר׳ אליעזר. שהכיסוי מבקע הטומאה בכולו, שהטומאה עולה עד הכיסוי וחוזרת ויורדת על פני כולה:

רבי יהושע מטהר מטפח ולמטה. דאין נחשב כארון אלא טפח הסמוך לחלל הארון, הלכך אינה בוקעת מטפח ולמטה:

העשויה כמין קמטרא. הוא כלי שכיסויו מכסה עובי הדפנות. תרגום לאשר על המלתחה (מלכים ב י׳ כ״ב), לדי ממנא על קמטרא:

הנוגע בה מכל מקום טמא. דכל שכנגד הכיסוי טמא, וכיסויו מכסה את כולו:

כמין גלוסקוס הנוגע בה מכל מקום טהור. אין כיסוי שלו אלא כנגד חללו כיתד התחוב בנקב בדוחק:

חוץ ממקום פתיחתה. בכיסוי שכנגד חללה:

ארון שהיא רחבה. בלשון מקרא ארון לשון זכר. ובלשון משנה ארון לשון נקבה. כ"כ מהר"ם. וכך צריך להגיה בלשון הר"ש. ולשון תורה לחוד. ולשון חכמים לחוד. כמ"ש במשנה ב פי"א דחולין [ד"ה ברחילות]. וכתב עוד מהר"ם ושמא משום דבארון החקוק בשן סלע מיירי [כמ"ש הר"ב. ובדבור דלקמן אפרשנו] מש"ה נקט לשון נקבה. דמיירי באבן גדולה הבולטת מן ההר וחקוק בה ארון. ואבן לשון נקבה. כלומר ארון החקוק באבן שהיא רחבה מלמטן כו' [*ע"כ. וכן אומר והאבן הזאת אשר שמתי מצבה. והאבן גדולה על פי הבאר. שניהם בפרשת ויצא. על האבן האחת על האבן השנית דבפרשת תצוה. וזולתם. אבל מן התימה. שבארון ג"כ נמצא בכתוב לשון נקבה. וארון האלהים נלקחה שמואל א' ד [טז] ושם הביא הרד"ק מן ד"ה ב' ח [יא]. אשר בא אליהם ארון ה'. ולפי זה אפשר שאין להגיה בדברי הר"ש אלא שבכל מקום שסותם מהר"ם דבריו ולא כתב. נ"ל. הם לקוחים מפירוש הר"ש. גם לשון הר"ש בלשון המקרא ארון לשון נקבה. ע"כ. ומשמע דוקא ל' נקבה. וזה אינו. כי רבים הם בלשון זכר. ובאותה פרשה עצמה דשמואל. וארון אלהים נלקח. לכן הנכון להגיה בפי' הר"ש כאשר כתבתי. ואשתמטתינהו ליה הנך קראי. דבלשון נקבה]:

הנוגע בה מלמטן טהור. לשון הר"ב דמה שכנגד פיו נחשב כארון. אבל שבצדדים לא. וכן ל' הר"ש. וז"ל מהר"ם. הנוגע בה מלמטן שלא כנגד פיה טהור. ולפי שהטומאה יוצאה דרך פיו. אין טמא אלא כנגד פיו. דלא נחשב ארון אלא כנגד פיו. אבל שבצדדין לא. ותימה אי מיירי במכוסה כדקתני בתוספתא וכדמוכח סיפא דעשויה כמין קמטרא. א"כ כמאן דמלי טומאה דמי. ותהא בוקעת עד התהום כנגד כל החלל. מיהו כיון דאיירי בארון החקוק בשן סלע בולט מן ההר ניחא דכל מה שאינו כנגד פיו חשוב הוא כאילו הוא מן ההר ולא מן הארון. מידי דהוה אמעזיבה שבין בית לעלייה שאינה בוקעת. אלא בחצי שכלפי הטומאה. כדאמרינן לעיל פ"ו [משנה ד] וכל מה שכנגד פיו חשוב מן הארון וטעמא משום גולל ודופק. טפי לא. כיון דהטומאה כנגד פיו ואינה בוקעת לחללו שלא כנגד פיו הלכך הנוגע למטה בחללו שלא כנגד פיו טהור. ובסיפא דקתני העשויה כמין קמטרא הנוגע בה מ"מ טמא. מיירי שנוגע בחוץ בדפנות וטמא דאפי' עובי הדפנות מטמא טומאת גולל ודופק. כיון דהכסוי מכסה כל עובי הדפנות. אמרינן דשייכו לארון ולא אמרינן דשייכי להר. עכ"ל. ובדברי הר"ש לא נתבאר כל הצורך. ובסמוך אכתוב דעת הרמב"ם בזה:

רחבה מלמעלן כו' היתה שוה כו' דברי ר"א. מדברי הר"ב והר"ש שחברו יחדיו אלו שתי הבבות דרחבה מלמעלן והיתה שוה ומסיימי בהו דברי ר"א וכן עשה מהר"ם נראה מזה דס"ל דאף רחבה מלמעלה לר"א היא ולא לר"י. וטעמא דמסתברא היא. דצרה מלמטן לא עדיפא מהיתה שוה. וקשה לי דאי הכי לא ה"ל לתנא לחלקו לשתי בבות. אלא הכי הל"ל רחבה מלמעלן וצרה מלמטן או שהיתה שוה הנוגע בה וכו'. אבל להרמב"ם רישא ד"ה ולא פליגי ר"א ור"י אלא בהיתה שוה. ובפ"ו מהט"מ [הלכה ח'] מפרש הכ"מ דס"ל להרמב"ם דמיירי שאין הארון פתוח מלמעלה. אלא מצדו לארכו והכניס המת דרך שם. והוא סתום מעצמו מלמעלה ומלמטה. ולעולם למעלה טמא מפני שהוא כגולל. וכשהיא רחבה מלמטה לא מחשיב למטה כארון. וכשהיא צרה למטה מיחשב למטה כארון. וכשהיא שוה. מטפח ולמעלה מיחשב כארון מטפח ולמטה לא מיחשב כארון אלא כקרקע עולם. לר"י דהלכתא כוותיה ע"כ. [*וכן בתוספתא הביאה הר"ש. לא נזכרו הבבות דרחבה וצרה וקתני פלוגתייהו דר"א ורבי יהושע בנוגע בשוה]:

ר' יהושע אומר מטפח ולמטן. כלומר מסוף טפח הסמוך לקרקעית הארון ולמטה ממנה טהור. ומטפח. כלומר וכל אותה טפח דהיינו מסוף טפח הסמוך לקרקעית הארון ולמעלה שהוא כל הטפח הסמוך לקרקעית הארון טמא. [*וכ"ש למעלה הימנו שהוא צדי הארון] וכיוצא בזה [*הלשון]. עוד לר' יהושע בספי"ב. ובתוספ' דהכא מסיים. שאין מעלין עולות גבוה מן הארץ טפח. וכתב הר"ש במס' זבחים פרק קדשי קדשים (זבחים דף סא) דרשינן מזבח [אדמה]. שיהא מחובר באדמה שלא יבננו לא ע"ג כיפין ולא ע"ג מחילות ואם היה חלל טפח תחתיו חשיב כמלתא אחריתי ולא כמחובר ופסול להעלות עליו עולה:

העשויה כמין קמטרא כו'. פי' הר"ב הוא כלי שכסויו מכסה רוב הדפנות כו'. וכ"פ הר"ש ואפי' רחבה מלמטן וצרה מלמעלן כיון דהכסוי מכסה כל עובי הדפנות. כמו שכתבתי לעיל בשם מהר"ם ז"ל. ונראה ודאי דד"ה היא. [*והכתוב שכתב הר"ב הוא במלכים ב י] [כב]:

כמין גלוסקוס כו'. פי' הר"ב אין כסוי שלו אלא כנגד חללו וכו'. וכ"כ הר"ש ומהר"ם. ונראה דזו נמי ד"ה היא. וכן בהדיא בתוספתא דקתני העשויה כמין *)דליסקא. הנוגע בה מ"מ טהור. והדר קתני הנוגע בשעוה שלה פי' בשוה שלה. ר"א מטמא. ורבי יהושע אומר מטפח וכו' וצריך לומר דקמטרא הכסוי על כל עובי הדפנות. וגלוסקוס הכסוי על החלל בלבד. כיתד תקוע בו ואין ממנו כלום על הדפנות. ורישא שמקצת הכסוי על מקצת הדפנות ול' הר"ש הכי דיוק **)דבדלסקו' דבברייתא מפ' מכוון כנגד פיו ודופני הארון מבחוץ. ובשעוה שלה פי' ***)שהדלסקו' שלה בשוה ומכוון כנגד דופני הארון ע"כ. וא"ל כנגד כל דופני הארון. דא"כ היינו כקמטרא. ואע"ג דבברייתא לא קתני קמטרא. מ"מ מתניתין מוכחא דקמטרא לאו היינו שוה. ועוד דבקמטרא דייק מהר"ם לכתוב מכס' כל עובי הדפנות. כמ"ש לשונו לעיל. כך נ"ל לשטה זו. ועדיין קשיא לי אמאי קתני הכא בגלוסקו' חוץ ממקום פתיחתה. ולא קתני מלמעלן כמו ברישא. אבל הרמב"ם [בפירושו] כפי שיטתו. מפרש לגלוסקוס בענין אחר שכתב שהוא כמו תיבה [ופתח] מן הצד כאילו הוא נקב בעצם האבן מקום יכנס ממנו המת ונועל זה השער. ולזה כנגד פתחה טמא: