מסכת אהלות - פרק ט - משנה ג

מסכת אהלות - פרק ט - משנה ג

בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, בִּזְמַן שֶׁהִיא כְלִי מְחֻלְחָלֶת. הָיְתָה פְחוּתָה וּפְקוּקָה בְקַשׁ אוֹ אֲפוּצָה, אֵיזוֹ הִיא אֲפוּצָה, כֹּל שֶׁאֵין לָהּ טֶפַח מִמָּקוֹם אֶחָד, כַּזַּיִת מִן הַמֵּת נָתוּן תַּחְתֶּיהָ, כְּנֶגְדּוֹ עַד הַתְּהוֹם טָמֵא. עַל גַּבָּהּ, כְּנֶגְדּוֹ עַד הָרָקִיעַ טָמֵא. בַּבַּיִת, אֵין טָמֵא אֶלָּא הַבַּיִת. בְּתוֹכָהּ, אֵין טָמֵא אֶלָּא תוֹכָהּ:

פירוש ברטנורא : ביאור הענין על מסכת אהלות - פרק ט - משנה ג

בזמן שהיא כלי. שלא נפחתה ולא נתבטלה מתורת כלי:

מחולחלת. שהדפנות נקובות בפותח טפח. שרגילים לעשות נקבים בדפנות הכוורת כדי שיכנסו הדבורים ויצאו, ופעמים שהנקבים פקוקים בקש אלא דהפקק לא מיהדק:

היתה פחותה. שנפחתה ונתבטלה מתורת כלי:

ופקוקה בקש. במקום הפחיתה. ודפנותיה שלימות שאינה מחולחלת:

או אפוצה. או אפילו אין דפנותיה שלימות אלא שאפוצה. כלומר סתומה במקום שהיא מחולחלת ואין בה חלחול טפח:

כנגדו עד התהום טמא. וכל השאר טהור. דכיון דלאו כלי הוא חשוב כאוהל להציל תוכה ועל גבה:

על גבה. אם כזית מן המת נתון על גבה:

כנגדו עד הרקיע טמא. וכל השאר טהור, דמצלת תוכה ותחתיה. כיון דלאו כלי היא:

בבית. אם כזית מן המת בבית:

אין טמא אלא הבית. וכל השאר טהור, דפיה לחוץ:

בתוכה. אם כזית מן המת בבית:

אין טמא אלא תוכה. וכל השאר טהור. דאין טומאה נכנסת לבית כיון דאינה מחולחלת ופיה לחוץ. ומצלת נמי על מה שתחתיה ועל גבה, כיון דלאו כלי היא:

פירוש תוספות יום טוב: ביאור הענין על מסכת אהלות - פרק ט - משנה ג

מחולחלת. פירש הר"ב שהדפנות נקובות כו'. ופעמים שהנקבים פקוקים בקש. אלא דהפקק לא מיהדק. כלומר ובהכי מיירי מתני'. וכדכתב הר"ב לעיל סוף מתני' א. ולשון מחולחלת. פירש הר"ש לעיל שהוא מלשון מגופת חבית המחולחלת ואינה נשמטת. במסכת כלים פ"י [משנה ג]. וכתב מהר"ם ונראה דוחק לאוקמי סתמא דמתני' דהכא כר' יהודה דאמר התם מצלת. ודלא כרבנן דאמרי התם אינה מצלת. אלא נ"ל דאפילו כרבנן אתיא. דעד כאן לא קאמרי רבנן התם דאינה מצלת. אלא בחבית של חרס שכולה בבית. ואין לה פתח. אלא דרך המגופה. הלכך לא חשיבא סתומה מלהיות טומאה קודמת לפתחה. כיון דמחולחלת היא ולא הויא סתימה מעלייתא. אבל הכא מודו. דאין טומאה נכנסת דרך הנקבים הסתומים ומחולחלים. כיון דיש לכוורת פתח אחר שהוא עיקר. א"נ דשאני חרס דיש בו גומות. ואין פי המגופה חלק. כמו כוורת שהיא כלי עץ. והנקבים שלה חלקים ונסתמים יפה בפקיקת הקש. הלכך אפילו רבנן מודו הכא דמצלת. כאילו מוקפת צמיד פתיל. עכ"ל:

היתה פחותה. בשוליה. מהר"ם. ופקוקה בקש. פירש הר"ב במקום הפחיתה ודפנותיה שלמות. וכ"כ הר"ש. וקשיא לי דמאי מהני בדפנות שהן שלמות. אכתי נפקא לה הטומאה בפקק שבשוליה דהא לא מיהדק. דהא מיהדק אפוצה מקריא. ואם כן היכי קתני בתוכה אין טמא אלא תוכה. ואין לפרש דפחותה לאו בשוליה. אלא בדפנות שמבחוץ. שאין הענין משמע כך כלל. ועוד דבהדיא פירשו שדפנותיה שלמות. ואולי דהיינו נמי דאתני התוספתא לעיל בשלימה בריש פרקין. דלפחות יהיו שני נקבים. וזה כעד זה. וממילא דבשוליה שאין ב' נקבים זה כנגד זה. דנקב הפה שכנגדה הוא לחוץ ואינו מכניס הטומאה. אדרבה פיה לחוץ מהניא לשלא תכנוס. ולפיכך סגי הכא בפקק בעלמא. אע"ג דאינו מהודק. ואין הטומאה נכנסת ממנה לבית. ודעת מהר"ם בזה אכתוב בסמוך בס"ד:

או אפוצה. פירש הר"ב או אפי' אין דפנותיה שלימות. אלא שאפוצה. כלומר סתומה במקום שהיא מחולחלת. ואין בה חלחול טפח. וכ"פ הר"ש. ולדבריהם אין לשון המשנה מדוקדק כלל. דחלוקה זו דאו אפוצה. קיימא על חלוקה [*דאין] דפנותיה שלימות. וזו לא נזכרה במשנה כלל. אבל לפי מה שפירשתי דכל כלי הבא במדה יש לו דין אהל. אלא הכא בכוורת שהיא מחולחלת מפקא לה החלחול מתורת אהל. אתי שפיר. דה"ק בד"א בזמן שהיא כלי מחולחלת דהחלחול מפקא לה מתורת אהל. אבל היתה פחותה ופקוקה בקש דלאו כלי היא כלל ויש לה דין אהל *)ואינה כלי כלל. ומ"מ דפנותיה שלמות בעינן. דלא תכנס הטומאה מתוכה לבית כשהטומאה בתוכה. וקאמר או אפוצה. כלומר א"נ שאינה פחותה והא כלי. אבל אינה מחולחלת. אלא פקוקה. דהשתא הדרא לדין כלי הבא במדה שיש לה דין אהל. כדתנן ברפ"ו. וכ"פ הרמב"ם לפי דרכו. דאו אפוצה. כלומר או שאינה פחותה והיא שלימה. אבל אפוצה ואינה מחולחלת. אלא שהוא מפרש מחולחלת חלולה חלולה. כמו שכתבתי לעיל בשמו [ד"ה וכל שאינו]. ואפוצה מפרש שהיא אטומה ומלאה קש והדומה לה עד שלא ישאר בה חלל טפח. שעכשיו היא בדמיון חתיכה מן העץ. וראיתי למהר"ם שאינו מפרש [*היתה פחותה] כהר"ש והר"ב דהכא דפנותיה שלמות. אלא ה"נ יש נקבים נקבים בדפנות. ומפרש דה"ק. ופקוקה בקש בין בשוליה בין בדפנותיה. והיינו מחולחלת. וקאמר נמי או אפוצה. לומר דלא איכפת לן הכא בין שהנקבים שבשוליה ושבצדדיה. הם פקוקים בלא הידוק. או שהם אפוצים בהידוק. דכיון שפחותה היא. ולא הוי כלי. כיון דנקביה פקוקים. אפי' לאפוקי טומאה חשיבי כסתומה. דדוקא בשלימה אמרינן אין צמיד פתיל מציל בפני הטומאה. אבל בפחותה לא נפקא טומאה אלא בפותח טפח שאינו פקוק. דכיון דלאו כלי הוא. אין הנקבים עומדים לתשמיש. הלכך מבטל לפקיקה התם. אבל בבבא דלעיל דמיירי שיש נקבים בדפנותיה שיש בכל אחד טפח על טפח ואינן אפוצים. אעפ"י שהן פקוקים כיון דהפקק נשמט ולא מיהדק. לעיולי לה הטומאה חשוב כסתום כדפירשתי. ולאפוקי מינה חשוב כפתוח עכ"ד. [*ועוד כתב מהר"ם ודין זה נוהג בפחותה ופקוקה או אפוצה. בין שפקוקה בין שאפוצה בשוליה ובנקבים שלה לגמרי בין שפקוקה או אפוצה בשוליה ובנקבים שבדפנותיה ונשארו הנקבים פתוחים פחות מטפח. עכ"ל]:

כנגדו עד התהום טמא. כתב הר"ב. כיון דלאו כלי הוא חשוב כאהל להציל תוכה ועל גבה. וכ"כ הר"ש. וכתב הראב"ד [רפי"ט מהט"מ] כאן צריך טעם מפני מה אינה בוקעת למעלה כלמטה שהרי היא רצוצה. ע"כ. והכ"מ נדחק מאד. גם אינה עולה אלא לשיטת הרמב"ם. ול"נ דהויא דומיא דאדם שצד העליון מאהיל כיון שיש בחללו טפח [*כדתנן במשנה ג פי"א] ה"נ הוי הכא. ואע"ג דבאדם אינו חוצץ. היינו משום דאדם יש לו דין כלי גללים דנעשים אהלים לטמא ולא לטהר. משא"כ בכוורת פחותה דהכא. ואית לה תרתי דהואיל ופחותה נעשית אהל אף לטהר. ומ"מ לא נפקא מידי מה שהיתה כשהיא כלי. שהיתה מצלת על מה שבתוכה. לפירוש הר"ב והר"ש דבמתני' א' דפירשו תוכה כמו ותוכה. ומצאתי סעד לדברי בפי' הר"ש בתוספתא שהביא במשנה יד. דקתני מודה ר"א ור"ש בטומאה תחת הפקק כו'. שכתב שם הר"ש. דהא דמטהרי בפחותה [כדקתני התם במתני'] משום דעשויה כעין כלי והיה עליה תורת כלי וכו'. וכ"כ שם מהר"ם. הרי מה שהיתה כלי. מועלת לה אף לאחר שנפחתה. אבל מהר"ם כתב בכאן וז"ל כנגדו עד התהום טמא. דכיון דנפחתה ונתבטלה מתורת כלי הוו להו שני דפנותיה התחתון והעליון כשני נסרים נתונין זה על גב זה. ואין מן הארץ עד התחתון טפח ויש בין זה לזה טפח דאינה בוקעת למעלה מן העליון. כיון דהיא גבוהה מן הארץ טפח. וטובא אשכחן כה"ג לקמן פי"ד ופט"ו. וא"ת ולמה כנגדו עד התהוס טמא. ותו לא. והלא בוקעת נמי לתוכה וכנגד הטומאה עד דופן העליון. ונראה כיון דלמעלה הימנה אינה בוקעת עד לרקיע לא חש להזכירו. כיון דלא הו"מ למתני בה עד לרקיע. דומיא דלמטה דבוקעת עד התהום. תדע דלא קאמר נמי דבוקעת כנגד הזית לכל הפחות עד דופן התחתון. וליכא למימר דכנגדו דקאמר. היינו כנגד הכוורת מתחתיה. דא"כ לא לימא כנגדו. אלא כנגדה. דכוורת בלשון נקבה קתני לה בכוליה פרקין. אלא על כרחינו כנגדו כנגד הזית ולמטה קאמר. ולא קתני למעלה מן הזית עד דופן החבית [*נ"ל שצ"ל הכוורת] ה"נ אל תתמה דלא קתני שבוקעת לתוכה עד דופן העליון. דאיכא למימר כיון דלא מצי למתני דבוקעת עד לרקיע. לא קתני לה לבקיעה דלמעלה. כדפרי'. עכ"ד. ועיין עוד מה שאכתוב בשמו במשנה דלקמן [ד"ה תוכה]. ומאי דיהיב הר"ב טעמא. כיון דלאו כלי הוא. לפי מה שפירשתי אני. כי הוי נמי כלי או אפוצה ואינה מחולחלת יש לה כל הדינין הללו [כיון דאיירי בבא במדה]. וכן בכל דוכתא דתנינן כה"ג:

בבית אין טמא אלא הבית. וכל שבבית אפילו מה שתחת הכוורת. והכא לא מצינן לפרושי טעמא כדפרישית בריש פרקין. משום כיון דהטומאה מתפשטת על גבה בבית. באה נמי הטומאה לתחתיה שבבית. משום דאדם וכלים נעשים אהלים לטמא ולא לטהר. דהתם שהיא כלי יש לפרש כן. אבל הכא דלאו כלי היא. צריך לפרש טעם אחר. משום דתחתיה שבבית בטל לגבי בית. והוה ליה כמו ביב שהוא קמור תחת הבית. דאין בו פותח טפח. ואין ביציאתו פותח טפח. טומאה בבית מה שבתוכו טמא. טומאה בתוכו מה שבבית טמא [*במשנה ז פ"ג] מהר"ם. [*ועיין לקמן בסמוך. ובפירוש הר"ב במשנה ט]:

בתוכה אין טמא אלא תוכה. כבר כתבתי לעיל מאי טעמא הכא אין הטומאה יוצאה מתוכה לבית. בדבור היתה פחותה כו'. והוסיף מהר"ם בכאן וז"ל תחתיה וגבה טהורין. כמו ביב שהוא קמור תחת הבית ויש בו פ"ט. ויש ביציאתו פ"ט. דאמרינן לעיל טומאה בתוכו הבית טהור. ותחתיה שאין גבוהין מן הארץ טפח נמי טהורין. ולא דמי לביב שהוא קמור תחת הבית [*פירוש מה שתחת הכוורת לא דמי לביב כו'. שכן כאן הוא קמור תחת הכוורת] דטומאה בבית מה שבתוכו טמא. הכא לא אמרינן הכי שיהא תחת הכוורת בטל לגבי טומאה שבתוך הכוורת כביב פחות מטפח שתחת הבית. דאם ביב פחות מטפח בטל לגבי בית שהוא קבוע. לא אמרינן דליבטל לגבי תוכו של כוורת המיטלטלת. ע"כ דבריו: