מסכת אהלות - פרק ח - משנה ג

אֵלּוּ מְבִיאִין וְלֹא חוֹצְצִין. הַשִּׁדָּה, וְהַתֵּבָה, וְהַמִּגְדָּל, כַּוֶּרֶת הַקַּשׁ, כַּוֶּרֶת הַקָּנִים, וּבוֹר סְפִינָה אֲלֶכְּסַנְדְּרִית, שֶׁאֵין לָהֶם שׁוּלַיִם וְאֵינָן מַחֲזִיקִים אַרְבָּעִים סְאָה בְלַח, שֶׁהֵם כּוֹרַיִם בְּיָבֵשׁ. וִירִיעָה, וּסְקוֹרְטְיָא, וּקְטָבֹלְיָא, וְסָדִין, וּמַפָּץ, וּמַחֲצֶלֶת, שֶׁאֵין עֲשׂוּיִין אֹהָלִים, וּבְהֵמָה וְחַיָּה שֶׁמֵּתוּ, וְאֳכָלִים טְמֵאִים. מוּסָף עֲלֵיהֶם, הָרֵחַיִם שֶׁל אָדָם:

ואין מחזיקים ארבעים סאה בלח. דכיון דמקבלי טומאה, אין חוצצין:

שאין עשויין אהלים. אין נטועים כעין אוהל, אלא מרודדים על פי ארובה:

מוסף עליהם הריחים של אדם. היינו ריחים דיד, שהן מיטלטלין ומקבלים טומאה. למעוטי ריחים של בהמה דלא מיטלטלין ולא מקבלי טומאה:

אלו מביאין ולא חוצצין. וכן נמי השנויין בריש פ"ו:

שאין להם שולים ואינן מחזיקים כו'. אין ענינן שיעדר השני ענינין יחד. אבל כל זמן שנעדר א' מהן לבד לפי מה שהשרשנו בט"ו מכלים. הרמב"ם בנא"י:

שאין עשויין אהלים. לשון הר"ב אין נטועין כעין אהל. ולשון הר"ש אין נטויין. ומכל מקום אין להגיה בלשון הר"ב שהרי רש"י מפרש בלשון אחד כאהלים נטע כשמים המתוחים כאהל:

ואוכלים טמאים. שהשרש אצלינו [שדבר טמא אינו חוצץ ואין רצונו באמרו אוכלים טמאים] שכבר נטמאו קודם אבל אם היו מוכשרים הנה הם מביאין ואינם חוצצין לפי שכאשר היו בחלון או נעשה מהן מחיצה מיטמאו במת. וטמא אינו חוצץ כמו שקדם. הרמב"ם:

מוסך. עליהם הרחים של אדם. פי' הרמב"ם בנא"י דלהכי קתני מוסף לפי שאלו כולן דמביאים ולא חוצצים הן הן מאותם שאמר בהם מביאים וחוצצים משא"כ רחים שאינן מאותן ששנויין כבר. לפיכך אמר מוסף. ע"כ. ומצאתי כדברים האלה גם כן בדברי מהר"ם:

הרחים של אדם. אם היה על ארובה שבין בית לעליה או בחלון שבין שני בתים שהוא [אינו] חוצץ אם לא שם אותו כמו אבן מהאבנים. שהן חוצצים. לפי שמתנאי הדברים שחוצצים שלא יהיה דעתו לפנותו. כמו שבארנו בששי מזאת המסכתא. הרמב"ם:

של אדם. כתב הר"ב למעוטי רחים של בהמה כו'. וכך כתב הר"ש. וכתב מהר"ם. והא דלא תנא ברישא רחים של בהמה נ"ל דתנא ושייר. ואע"ג דתני אלו. יש מקומות דתני אלו. ושייר. אי נמי י"ל דבכלל שידה תיבה מגדל הם. מיהו רחים של אדם לא דמו לשידה כו'. דפחותים מארבעים סאה להכי תנייה בסיפא. ע"כ: