מסכת אהלות - פרק ב - משנה ה

אֵלּוּ שֶׁאִם חָסְרוּ טְהוֹרִין. כַּזַּיִת מִן הַמֵּת, וְכַזַּיִת נֶצֶל, וּמְלֹא תַרְוָד רָקָב, וּרְבִיעִית דָּם, וְעֶצֶם כַּשְּׂעֹרָה, וְאֵבָר מִן הַחַי שֶׁחָסַר עַצְמוֹ:

ואלו אם חסרו טהורים. דלית בהן כשיעור:

כזית מן המת. שכן הוא תחלת יצירתו של אדם בכזית:

ורביעית דם. הואיל ובתחלת ברייתו של קטן אין בו פחות מרביעית דם:

ואבר מן החי שחסר עצמו. אפילו קולית גדולה שחסר ממנה עצם כל שהוא לא מטמא משום אבר מן החי. אבל אם חסר מבשרו, לעולם הוא מטמא עד שיחסר מכדי להעלות ארוכה. ואבר מן המת, כזית בשר הפורש ממנו, טמא. ועצם כשעורה הפורש ממנו נמי טמא:

כזית מן המת. פי' הר"ב שכן הוא תחלת יצירתו כו'. שאע"פ שהשיעורין כולן הל"מ הן [כמ"ש בריש עירובין] אמרו חכמים תחלת כו'. הרמב"ם פ"ב מהט"מ [הלכה ב]:

ורביעית דם. [*עיין בפ"י דנדה משנה ה] וכתב הר"ב הואיל ותחלת ברייתו כו'. ועיין מ"ש במשנה ב. ואין לדקדק בשינוי הלשון דהכא כתב ברייתו. ולמעלה כ' יצירתו. וכ"כ כאן של קטן. ולמעלה כתב של אדם. שהרי בדברי הרמב"ם שניהם בלשון א' אמרן שבפירוש משנה ב כתב לענין רביעית דם שהמעט שיהיה באדם מדם בתחלת ברייתו כו'. ולענין כזית כתב בחבורו פ"ב מהט"מ. תחלת ברייתו של אדם כזית:

ואבר מן החי שחסר עצמו. הארכתי בזה בס"ד בספ"ו דעדיות: