מסכת אהלות - פרק ב - משנה ב

רְבִיעִית דָּם, וּרְבִיעִית דַּם תְּבוּסָה מִמֵּת אֶחָד. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, מִשְּׁנֵי מֵתִים. דַּם קָטָן שֶׁיָּצָא כֻלּוֹ, רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, כָּל שֶׁהוּא. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, רְבִיעִית. כַּזַּיִת רִמָּה, בֵּין חַיָּה בֵּין מֵתָה, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְטַמֵּא כִבְשָׂרוֹ, וַחֲכָמִים מְטַהֲרִים. אֵפֶר שְׂרוּפִים, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, שִׁעוּרוֹ בְרֹבַע, וַחֲכָמִים מְטַהֲרִין. מְלֹא תַרְוָד וְעוֹד עֲפַר קְבָרוֹת, טָמֵא, רַבִּי שִׁמְעוֹן מְטַהֵר. מְלֹא תַרְוָד רָקָב שֶׁגְּבָלוֹ בְמַיִם, אֵינוֹ חִבּוּר לְטֻמְאָה:

רביעית דם. שיצא כולו לאחר מיתה:

ורביעית דם תבוסה. שיצא מקצת רביעית מחיים ומקצת לאחר מיתה. ולקמן בפ״ג [משנה ה׳] מפרש לה:

תבוסה. לשון מתבוססת בדמיך (יחזקאל ט״ז:ו׳). ורביעית דם שיצא כולו לאחר מיתה, דאורייתא, דכתיב במת בנפש. אבל דם תבוסה אינו אלא מדרבנן. ותני דאורייתא ותני דרבנן:

ממת אחד. ולא משני מתים. קסברי רבנן, יש אם למסורת ועל כל נפשות מת לא יבא (ויקרא כ״א:י״א), נפשת כתיב חסר:

ר׳ עקיבא אומר משני מתים. חצי רביעית ממת זה וחצי רביעית ממת אחר, מטמא באוהל. דסבר יש אם למקרא, נפשות מת, משמע שתי נפשות ושיעור אחד, מדלא קאמר נפשות מתים. ואין הלכה כר׳ עקיבא:

ר׳ עקיבא אומר כל שהוא. כשם שטמא בעצמות רוב מנין ורוב בנין אע״פ שאין בו רובע הקב שהוא שיעור המיוחד לעצמות, כך טמא בדם הקטן שיצא כולו אע״פ שאין בו רביעית שהוא שיעור המיוחד לדם:

וחכמים אומרים רביעית. אם אמרת בעצמות שבידוע שכולו לפניך, תאמר בדם שאני אומר נשתיירה ממנה טפה כל שהוא ולא יצא כולו. והלכה כחכמים:

כזית רמה. שנולדה בבשר המת:

מטמא כבשרו. דרמה היוצאה מן המת אפילו חיה, כבשר המת היא חשובה, משום דאדם מחיים אקרי רמה, דכתיב (איוב כ״ח) אף כי אנוש רמה:

וחכמים מטהרים. והלכה כחכמים:

אפר שרופים. אדם שנשרף ונעשה אפר ולא נתערב בו מאפר עצים: שעורו ברובע קב אפר, מטמא:

וחכמים מטהרים. והלכה כחכמים:

עפר קברות. עפר שמעורב בו דם וליחה של מת. ומלא תרווד ועוד טמא, לפי שאי אפשר למלוא תרווד ועוד שלא יהיה בו מלוא תרווד רקב דאמר לעיל שהוא טמא. והכי נמי מיירי במת שנקבר ערום בארון של שיש שאין עפר אחר מעורב בו:

ר׳ שמעון מטהר. ואין הלכה כר׳ שמעון:

אינו חיבור לטומאה. ואם האהיל על מקצתו אינו כאילו האהיל על כולו. וכן לענין מגע:

רביעית דם. פי' הר"ב דכתיב במת בנפש האדם כו'. ואי לאו קרא לא הוה מטמאינן לדם כיון דגזעו מחליף ואנן אין גזעו מחליף בעינן. כדפי' הר"ב במ"ג דפרק דלקמן. תוס' פרק קמא דסנהדרין דף ד. והא דבעינן רביעית. הא אמרי' שיעורין הלמ"מ. כמ"ש במשנה ב פ"ק דעירובין [ד"ה וב"ה]. וכתב הרמב"ם דשמו לזה כמו טעם. הואיל ובתחלת ברייתו של קטן כו' כדכתב הר"ב במתני' ה. [*וא"ת למה תנן במ"ג פ"ז דנזיר שאין הנזיר מגלח עליו. פליגי הרמב"ם והראב"ד פ"ג מהט"מ [הלכה ג']. להראב"ד כתיב לא יבא דוקא אהל ובו מגלח הנזיר. ולהרמב"ם קרא אסמכתא. כ"כ הכ"מ. ולי נראה דהלכה היא. כדכתב הר"ב שם משנה ב]:

ממת אחד. ולא מב'. כתב הר"ב קסברי רבנן יש אם למסורת [עיין מ"ש ר"פ ד דכריתות] כו' נפשת כתיב חסר. וקשה דתרי קראי ברביעית דם למה לי במת בנפש. ונפשת. תוס' פ"ד דחולין דף עב. ופ"ק דסנהדרין דף ד:

מלא תרווד ועוד עפר קברות. פי' הר"ב עפר שמעורב בו דם וכו'. לפי שא"א למלא תרווד ועוד כו'. וה"נ מיירי במת שנקבר ערום וכו' ודרכן היה לטוח כוכין בסיד ומיד שנתרקב היה התרווד ממנו טמא. ואח"כ נפל מן הסיד ונתערב עם הרקב שכבר היה טמא ואי אפשר שלא יהא תרווד מרקב קודם שנתערב בו עפר. תוס' פ"ג דנדה דף כז [ע"ב]:

ר' שמעון מטהר. סבר סופו כתחלתו כו' כמ"ש הר"ב במ"ב פרק דלקמן:

מלא תרוד רקב שגבלו במים אינו חבור לטומאה. ל' הר"ב ואם האהיל על מקצתו אינו כאילו האהיל על כולו. וכ"כ הר"ש. וז"ל מהר"ם אע"ג דגבלו הוי כדמעיקרא דאין חבורי אדם חבור ע"כ. *) [*כדתנן במשנה ד פ"ג. ועיין עוד בסוף פרקין]. והרמב"ם לא הוציא אלא שאינו מטמא במגע. אבל מטמא במשא ובאהל כ"כ בפירושו. ובחבורו פ"ב מהט"מ [הלכה יא] ועוד בהל' נזיר [פרק ז'] כמ"ש כבר בשמו במשנה ב פ"ז דנזיר [*ותמיהני שלא הוציא ג"כ האהיל על מקצתו]: