מסכת כלאיים - פרק ט - משנה ד

תַּכְרִיכֵי הַמֵּת וּמַרְדַּעַת שֶׁל חֲמוֹר, אֵין בָּהֶם מִשּׁוּם כִּלְאָיִם. לֹא יִתֵּן הַמַּרְדַּעַת עַל כְּתֵפוֹ, אֲפִלּוּ לְהוֹצִיא עָלֶיהָ זֶבֶל:

תכריכי המת. שהמת נקבר בהם אין בהן משום כלאים דכתיב (תהילים פ״ח:ו׳) במתים חפשי כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצות:

ומרדעת חמור. היא קשה יותר מכרים וכסתות, הלכך אפילו בשרו נוגע לא חיישינן שמא תכרך נימא על בשרו. ודוקא כשהכלאים נכרים ונראים בה אבל בגד שאבד בו כלאים לא יעשנו מרדעת לחמור, דחיישינן שמא יקח ממנו טלאי לבגדו, הואיל ואין הכלאים ניכרים:

תכריכי המת. כתב הר"ב כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצות. ומסיים הרמב"ם ואינם חייבים החיים לנהוג בהם איסור ולא שום מצוה ממצות הכתוב כגון ציצית ותפילין ומזוזות ודומה לאלו:

לא יתן המרדעת על כתפו. כתב בכ"מ וטעמא משום דלא שרינן מפני שהוא קשה אלא בהצעה שהוא מדרבנן אבל לא בהעלאה שהוא מדאורייתא: