מסכת כלאיים - פרק ד - משנה ה

הַנּוֹטֵעַ שׁוּרָה שֶׁל חָמֵשׁ גְּפָנִים, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, כֶּרֶם. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אֵינוֹ כֶרֶם, עַד שֶׁיְּהוּ שָׁם שְׁתֵּי שׁוּרוֹת. לְפִיכָךְ, הַזּוֹרֵעַ אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁבַּכֶּרֶם, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, קִדֵּשׁ שׁוּרָה אַחַת. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, קִדֵּשׁ שְׁתֵּי שׁוּרוֹת:

בית שמאי אומרים כרם. וצריך להרחיק ממנה ארבע אמות כדי עבודת הכרם:

אינו כרם עד שיהיו שתי שורות. ואין צריך להרחיק אלא ששה טפחים כגפן יחידית:

הזורע ארבע אמות. כלומר בתוך ארבע אמות של עבודת הכרם:

בית שמאי אומרים קדש שורה אחת. דכי אמרה תורה (דברים כ״ב:ט׳) פן תקדש המלאה הזרע אשר תזרע ותבואת הכרם, שורה אחת מקריא כרם:

ובית הלל אומרים קדש שתי שורות. דאין נקרא כרם פחות משתי שורות, הלכך ותבואת הכרם דאמרה תורה דקדשה שתי שורות משמע:

עד שיהיו שם שתי שורות. וכתב הרמב"ם בפ"ז וכמה יהיה בכל שורה שלשה גפנים או יותר. ובכ"מ כתב הרבה ראיות לדבריו. והשתא הא דתנן לקמן דשתים כנגד שתים וא' יוצא זנב דהוי כרם. היינו כי הוו חמשה ונטועים בכה"ג הוא דהוה כרם. אבל כי לא נטוע כה"ג צריך ששה ג' לכל שורה:

לפיכך הזורע כו'. קידש לב"ה שתי שורות וכגון דזרע חוץ לכרם שהוא נטוע ה' על ה' דהיינו ה' שורות בכל שורה ה'. ולב"ש מקדש אותה שורה חצונה של צד הזרע כשזרע בעבודת הכרם שהוא ארבע אמות. ולב"ה קידש ג' בשורה חצונה ושלשה שכנגדן בשורה שניה. כדמפרש בירושלמי הביאו הר"ש ואיתא תו התם גווני אחריני ולכולהו גווני לב"ש קידש ה' חצונים. ולב"ה ששה. וזה שכתב הר"ש שיש בדבר להקל ולהחמיר. להחמיר כדכתבינן. ולהקל שאם אין ב' שורות שבכל שורה ג' גפנים לא הוי כרם להרחיק ארבע אמות. וכי אתשיל בבי מדרשא לענין כמה הוא כרם אתשיל אלא דמינה שמעינן הזורע וכו' כמה קידש והיינו דתנן לפיכך וכו'. ולהכי לא מתנייה בעדיות גבי קולי ב"ש וחומרי ב"ה [*בפרק ד אבל רבי [יוסי] שנאה בפ"ה משנה ב דאיהו אינו שונה כאן בלשון לפיכך]. ועיין מה שכתבתי פרק ח דברכות משנה ד. ומשנתנו בזורע חוץ לכרם דאילו בתוך הכרם החמירו לאסור. כדתנן במ"ה בפרק דלקמן: