מסכת כלאיים - פרק א - משנה ה

הַצְּנוֹן וְהַנָּפוּץ, הַחַרְדָּל וְהַלַּפְסָן, וּדְלַעַת יְוָנִית עִם הַמִּצְרִית וְהָרְמוּצָה, אַף עַל פִּי שֶׁדּוֹמִין זֶה לָזֶה, כִּלְאַיִם זֶה בָזֶה:

הצנון והנפוץ. אע״פ שהפרי והעלים דומין זה לזה הן כלאים זה בזה לפי שאין טעם הפרי דומה שהלכו בזה אחר טעם הפרי:

לפסן. פי׳ בערוך מרוי״ו בלע״ז:

הצנון והנפוץ וכו' כלאים. כתב הר"ב שהלכו בזה אחר טעם הפרי. וז"ל הרמב"ם בפ"ג מה' כלאים הואיל וטעם פרי זה רחוק מטעם פרי זה ביותר ע"כ. משא"כ לפת ונפוץ דמשנה ג שאין ריחוקן ריחוק גדול הקילו מפני דבר אחד שהן דומין בו דמיון גדול עד שיראו כשני גוונין ממין אחד אם מפני העלין שדומין זה לזה או שהפרי דומה זה לזה שאין הולכים בכלאים אלא אחר מראית העין אלא א"כ טעם פרי זה רחוק מטעם פרי זה ביותר. כך עולים דברי הרמב"ם שם. וז"ל הירושלמי הביאו כ"מ שם א"ר יש מהם שהלכו אחר הפירי ויש מהם שהלכו אחר העלין התיבון הרי צנון ונפוץ הרי פרי דומה והעלין דומים ותימר כלאים. א"ר יונה בזה הלכו אחר טעם הפרי עכ"ל. ולכן מ"ש הר"ש שהירושלמי סובר שהולכין אחר פרי להחמיר וכן אחר העלים להחמיר וכן אחר הטעם להחמיר מלבד מאי דקשיא מלישנא דירוש' דמקשה והרי צנון ונפוץ עליו דומים ואת אמרת כלאים. דמאי קושיא הא כיון שאין הטעם דומה הולכים להחמיר [*דאם בפירי ובעלין הולכין להחמיר כ"ש בטעם שהוא עיקר ענינו של הפרי] קשיא נמי מתני' דלעיל הלפת והנפוץ דמשום דדומה בעלין הולכים להקל כמ"ש הר"ב וכן הוא בירוש' והביאו הר"ש שם:

[*והנפוץ. גם כאן גרס בירושלמי במשנה וגמ' והנפוס וכן הוא במשנתנו במס' עוקצים פרק קמא משנה ב]:

עם המצרית והרמוצה. לשון הרמב"ם חסר השם המתואר וירצה לומר דלעת המצרית ועם דלעת הרמוצה ע"כ. ופשוט הוא דאו או קתני וכ"כ הרמב"ם בפרק ג: