מסכת חלה - פרק ד - משנה ד

קַב חָדָשׁ וְקַב יָשָׁן שֶׁנָּשְׁכוּ זֶה בָזֶה, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, יִטֹּל מִן הָאֶמְצַע, וַחֲכָמִים אוֹסְרִים, הַנּוֹטֵל חַלָּה מִן הַקַּב, רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, חַלָּה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵינָהּ חַלָּה:

יטול מן האמצע. ממקום שנושכין זה את זה, נמצא מפריש משתיהן:

וחכמים אוסרים. שהרואה סבור שמותר לתרום ולעשר מן החדש על הישן ומן הישן על החדש. והלכה כחכמים:

מן הקב. שאין בו שיעור חלה:

רבי עקיבא אומר חלה. והוא שהשלים על העיסה אחר כן כשיעור חלה, דכיון שנשלם השיעור הויא חלה למפרע:

אינה חלה. כיון שבשעה שהפרישה היתה העיסה פטורה. והלכה כחכמים:

וחכמים אוסרים. פי' הר"ב שהרואה סבור שמותר לתרום מן החדש וכו'. כך מפרש בירושלמי מכח קושיא דכמו דחטין וכוסמין שהן שני מינין ע"י שהן דומין מצטרפין. חדש וישן לא כ"ש. ואיסורא דאין תורמין מן החדש וכו' תנן לה במ"ה פ"ק דתרומות:

ר"ע אומר חלה. פי' הר"ב והוא שהשלים וכו'. דאי לא תימא הכי תקשה דידיה אדידיה ממשנה ג פ"ב דאומר אל יעשנה קבים. ירושלמי שם: