מסכת חלה - פרק ג - משנה י

הַנּוֹטֵל שְׂאֹר מֵעִסַּת חִטִּים וְנוֹתֵן לְתוֹךְ עִסַּת אֹרֶז, אִם יֶשׁ בָּהּ טַעַם דָּגָן חַיֶּבֶת בַּחַלָּה. וְאִם לָאו, פְּטוּרָה. אִם כֵּן, לָמָּה אָמְרוּ הַטֶּבֶל אוֹסֵר כָּל שֶׁהוּא, מִין בְּמִינוֹ. וְשֶׁלֹּא בְמִינוֹ, בְּנוֹתֵן טָעַם:

הנוטל שאור מעיסת חטין. שלא הורמה חלתה ואם לאו פטורה. דאין הטבל אוסרה, כיון דליכא טעם:

א״כ למה אמרו הטבל אוסר בכל שהוא. דאמרן לעיל כשאין לו פרנסה שמביא על הכל. ה״מ במינו, אבל שלא במינו כי האי דחטין באורז, בנותן טעם, דטעמא דטבל בכל שהוא. משום דכהתרו דחטה אחת פוטרת את הכרי כך איסורו, והאי טעמא לא שייך אלא מין במינו:

הטבל אוסר כל שהוא. פי' הר"ב כהתירו כך איסורו. הכי איתא בסוף ע"ז דף עג ולפי זה דוקא טבול לתרומה גדולה דחטה אחת פוטרת כל הכרי. אבל מעשר ראשון הטבול לתרומת מעשר לא. ומיהו התו' הביאו ירושלמי דיהיב טעמא אחרינא משום דהוי דבר שיש לו מתירין [שיכול להפריש עליהן ממקום אחר כדתנן בסמוך] ואפי' באלף לא בטיל. [וכמ"ש במ"ב פ"ב דבכורי'] וכתבו דמ"מ צריכין לטעמא דכהתירו וכו' משום דמטעם דיש לו מתירין לא היה נאסר אלא כשהבעלי' בעיר. דאז יש לו מתירין שהבעלי' יכולין להפריש. אבל אי ליכא בעיר [אע"ג שיכול לילך למקום שהבעלים שם. מ"מ] כיון שיש טורח והוצאה. הוי כשאין לו מתירין עכ"ד. ודברי הירו' איתנהו נמי בבבלי סוף פ"ז ממס' נדרים [דף נח.]:

ושלא במינו בנותן טעם. דלא אמרו דבר שיש לו מתירין אפי' באלף לא בטיל אלא במינו. ועמ"ש במ"ד פרק בתרא דביצה