מסכת ביכורים - פרק ד - משנה ב

כֵּיצַד שָׁוֶה לַאֲנָשִׁים:
מְטַמֵּא בְּלֹבֶן כַּאֲנָשִׁים, וְזוֹקֵק לְיִבּוּם כַּאֲנָשִׁים, וּמִתְעַטֵּף וּמִסְתַּפֵּר כַּאֲנָשִׁים, וְנוֹשֵׂא אֲבָל לֹא נִשָּׂא כַּאֲנָשִׁים, וְחַיָּב בְּכָל מִצְוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה כַּאֲנָשִׁים:

מטמא בלובן. שהאיש מטמא בלובן כדאיתא בזבים (פ״ב מ״א):

ומתעטף כאנשים. שלא ילבש שמלת אשה:

אבל לא נישא. משום דהבא עליו כבא על הזכר (יבמות פ״ח מ״ו):

ואמו יושבת עליו בדם טוהר כאנשים. כזכר, ולבסוף ארבעים ללידתו דמה טמא:

ואינו ניזון עם הבנות. בנכסים מועטים כדתנן (ב״ב פ״ט) בזמן שהנכסים מועטים הבנות דוחין אותו אצל הבנים:

וחייב בכל המצות כאנשים. אפילו מצות עשה שהזמן גרמא שהנשים פטורות, הוא חייב: