מסכת ביכורים - פרק ב - משנה ט

כֵּיצַד שָׁוֶה לַחַיָּה, דָּמוֹ טָעוּן כִּסּוּי כְּדַם חַיָּה, וְאֵין שׁוֹחֲטִין אוֹתוֹ בְּיוֹם טוֹב, וְאִם שְׁחָטוֹ, אֵין מְכַסִּין אֶת דָּמוֹ, וְחֶלְבּוֹ מְטַמֵּא בְטֻמְאַת נְבֵלָה כַּחַיָּה, וְטֻמְאָתוֹ בְסָפֵק, וְאֵין פּוֹדִין בּוֹ פֶּטֶר חֲמוֹר:

טעון כיסוי כדם חיה. לחומרא, ואין מברכין על כסויו כיון דספק הוא:

ואין שוחטין אותו ביום טוב. לפי שאסור לכסות את דמו, ואע״ג דאפר כירה מוכן הוא, מוכן לודאי ואינו מוכן לספק:

בטומאת נבילה כחיה. דחלב בהמה טהורה טהור הוא, כדילפינן מן וחלב נבלה וחלב טרפה יעשה לכל מלאכה (ויקרא ז׳:כ״ד), ומשום דספק בהמה הוא וחלבו טהור ספק חיה וחלבו טמא לפיכך טומאתו ספק:

ואין פודין בו פטר חמור. שמא חיה הוא ורחמנא אמר (שמות ל״ד:כ׳) ופטר חמור תפדה בשה, והאי ספק שה ספק צבי:

ואין שוחטין אותו ביום טוב. משום דתני דטעון כסוי אצטריך למתני דאין שוחטין אותו ביום טוב. כי היכי דלא תטעה לומר דודאי טעון כסוי ואפר כירה מוכן הוא לגביה. אבל אינו ענין לשוה לחיה כלל:

בטומאת נבלה כחיה. עי' במשנה תשיעית פרק בתרא דעוקצין:

ואין פודין בו פטר חמור. וכל שכן דאינו קרב לגבי המזבח ולהכי לא אצטריך למתני: