תלמוד - נידה סד ב

ונאסר יום עשרים . הבא שהרי למודה בעשרים ולא עקרתו אלא שני פעמים שהרי עקירה האחרונה של עשרים האחרונה שלא ראתה שאחר השלשים שניים לאו עקירה היא שהרי לא שינתה ליום שלשים השלישיים ולא ראתה עד יום עשרים לחדש כווסתה: מפני שאורח . זה שחזר לשוב יום עשרים בזמנו הראשון בא: מתני' כל גפן יש בה יין . כל אשה יש לה בתולים ודמים: ושאין לה הרי זה דור קטוע . וכיון שאין להן דמים מרובים אין בניהן מרובין: מתני' תינוקת נותנין לה ארבע לילות . לשמש ואפי' רואה אמרינן דם בתולים הוא: עד שתחיה המכה . מפרש בגמרא: הגיע זמנה לראות . ולא ראתה: עד מוצאי שבת . והיא ניסת ברביעי: גמ' אפילו ראתה . בבית אביה אמרו ב"ה הואיל ולא הגיע זמנה לראות נותנין לה עד שתחיה המכה: מדפליג בסיפא . בהגיע זמנה קתני חילוק בין ראתה ללא ראתה: שנוחרת . לקמן מפרש: שהרוק מצוי . שרואה מחמת תשמיש: עד מוצאי שבת תנן . ביום ובלילה: דשרי למבעל בשבת . אף ע"פ שלא בעל עדיין כי אם שתי בעילות ופתח דחוק: וחזר ובעל . בתוך ארבע לילות: טמאה . דדם נדה הוא: בוגרת נותנין לה לילה הראשון . ואפי' לב"ה דאמרי בהגיע זמנה לראות ארבעה הני מילי נערה דמשיגיעו ימי הנעורים הוי זמנה אבל בוגרת לילה הראשון ותו לא: מתוך שנים עשר חדש . שבעל לילה הראשון והלך בדרך מיד ושהה שלשה חדשים וחזר ובעל ומצא דם וכן פעם שניה ושלישית ובא לפני רבי ואמר דם בתולים הוא:

מתני' תינוקת: ד' לילות. ב"ה לא בעו רצופין כדאמר בגמרא מעשה ונתן לה רבי ד' לילות מתוך שנים עשר חדש וכן נראה דד' לילות לב"ש אפילו מפוזרות כמו לב"ה: כל זמן שהרוק מצוי בתוך הפה. שרואה מחמת תשמיש תלינן כל היום המחרת וכל הלילה שאחריו אפילו לא שמשה בהם בדם בתולים ואפי' אינה נוחרת אבל תו לא תלינן הואיל ולא שמשה כדאמר לעיל בספ"ק (נדה דף יא:) עבר עליה לילה אחת בלא תשמיש טמאה ורב מחמיר טפי דדוקא כשנוחרת ביום שלאחר תשמיש תלינן בו ובלילה שלאחריו אבל בלא נחירה לא: על גבי כולם ורואה על גבי כולם ואינה רואה בידוע שחיתה המכה. לספרים דגרסינן הכי על גבי כלים ורואה ליכא לפרושי בידוע דאיכא הוכחה דהא לא מוכח ולא מידי הואיל ורואה אלא ה"פ בידוע שיש לתלות שחיתה המכה וכן צריך לומר בפ' דם הנדה לעיל (נדה דף נו:) בידוע שלפני הכבוס כלומר שיש לתלותו לפני הכבוס: רב אמר לא הפסידה לילות עד מוצאי שבת תנן. וא"ת בפ"ק דכתובות (דף ו:) דפריך למאן דאסר לבעול בשבת מדקאמר הכא עד מוצאי שבת וקאמר מאי לאו דאי לא בעיל מצי בעיל ומשני לא כשבעל ופריך אי כשבעל מאי למימרא ומשני הא קמ"ל כדשמואל דאמר פרצה דחוקה כו' והשתא מאי פריך מאי למימרא הא אשמעינן טובא דלא הפסידה לילות כדקאמר הכא וי"ל דהתם איכא לישנא דשמואל אוסר למבעל לכתחלה וכן לרב ואיצטריך ליה לשנויי הכי לשמואל דאפילו אי כלוי סבירא ליה דהפסידה לילות: דשרי למבעל לכתחלה כדשמואל כו'. אף על גב דבפ"ק דכתובות (דף ו:) מייתי הך דשמואל אבעילה שניה מ"מ לפי האמת דשרי למבעל בתחלה נקט הכא דהוי רבותא טפי: רבי אסי אמר טהורה. ואף על גב דלית ליה הך סברא דאם איתא דהוה דם מעיקרא הוה אתי מיהו ס"ל שפיר הא דרב גידל דלעיל ספ"ק (דף יא:) דאם פסקה מחמת תשמיש וראתה אפילו מחמת תשמיש טמאה דאם איתא דדם בתולין הוא מעיקרא כששמשה הוה אתי ולא הוה לה למפסק מחמת תשמיש כיון דבתחלה בעל ומצא דם אם איתא שנשאר עוד דם בתולין לא היה לה לפסוק כששמשה אבל הכא איירי דבעל ולא מצא דם ולהכי איכא למימר דבעל כדשמואל: שאני שמואל דרב גובריה. משמע הכא דשמואל לא שכיחא וכן בפרק קמא דחגיגה (דף יד:) גבי בתולה שעיברה פירוש שהושיבוה על פי החבית ואין ריחה נודף ובזה נודע שהיא בתולה ומפיק דכשרה לכהן גדול דאיכא למימר באמבטי עיברה דשכיח טפי מדשמואל וקשה דבפרק קמא דכתובות (דף ו:) קאמר רוב בקיאין בהטיה ויש לומר דהטיה דכתובות אינה בעילה גמורה שתתעבר בה כבשאר ביאות: