תלמוד - סנהדרין מח ב

התם מחמת מררייהו . מתוך צערן הן עושין כן ואין זו הזמנה: אבל נגעו במטה אסורין . ואי משום מררייהו למה נאסרין בנגיעת המטה: במטה הנקברת עמו . שנושאין אותו בה לקבורה ורגילין היו לקוברה עמו הלכך אע"ג דמשום מררייהו הוא נאסרין בנגיעה ומדרבנן משום דמיחלפי בתכריכי המת ואתי למימר תכריכי המת מותרין אבל במטה שמת בה אין רגילין לכורכו עליה בתכריכי קבורה אין נאסרין דמשום הזמנה ליכא דהא מחמת צערא הוא ומשום גזירה נמי ליכא דהא לא מיחלפא בתכריכי המת: אסור להניח בו מעות . דהזמנה מילתא היא וקשיא לרבא: הניח בו תפילין כו' . באקראי בעלמא: אימא הכי . כיס שעשאו לתפילין והניח בו תפילין אסור להניח בו מעות ומשום סיפא איצטריך למיתנייה לאשמועינן כרב חסדא דצר ביה ולא אזמניה לא הוו תשמישי מצוה בהכי: ציפון זהב . לתפילין: פסולות . הלכה למשה מסיני הוא: טלה עליהם . לשון טלאי כלומר חיפן בעור בהמה טמאה: פסולות . דכתיב בהן (שמות יג) למען תהיה תורת ה' בפיך: אע"ג שלא עבדו . לעור זה לשמו דהזמנה לאו מילתא היא ולא איכפת לן בה: איכא דוכתא דרמו בה מיתי . שמת מוטל בה בבזיון כזה להשהותו עד שיארגו לו בגד ואת ואביי במילתיה דליתיה פליגיתו: שכבי דהרפניא . עניים היו ולאחר מיתה גובין להן ואורגין להן בגדים קלושים לאחר מיתה: הרוגי מלכות . שנתחייבו מיתה למלכי ישראל כגון שמרדו בו דכתיב (יהושע א) כל איש אשר ימרה את פיך וגו': לרשתו . משמע ירושה גמורה ומן הדין: והלא הרבה בנים היו לו . לא ידענא מהיכא ילפי: היינו דכתיב ומלך . העידוהו שמרד במלכות כדי שיתחייב מיתה למלכות ויהיו נכסיו למלך: למה לי ומלך . אי משום דבעי למיקטליה וירשנו מחמת קורבה בברך נבות אלהים סגי: וליטעמיך . דמלך לחייבו מיתת מלכות נאמר: אלהים למה לי . הא מחייב ליה משום מלכות: לאפושי ריתחא . דדיינין עליו שלא ירננו אחר אחאב למימר בשבילו הרגו ובלי פשע: כי פה אמות . ביואב כתיב לא אהיה נדון למלכות כדי שלא יהיו נכסי למלך: לחיי שעה . דחויי בעלמא עד שישיבו הדברים לשלמה ויבואו: כה דבר יואב וכה ענני . משמע דבר וענייה הרבה וקרא כי פה אמות הוא דכתיב ותו לא אלא הכי קאמר ליה תרתי לא תעביד ליה: כולן נתקיימו בזרעו של דוד . מפני שקיבלן שלמה עליו: לעלות במרכבה . וגבי זב כתיב נמי מרכב אסמכתא לגזירה שוה: מחזיק בפלך . אוחז מקל לישען עליו מחמת חולי הרגלים: פודגרא . כן שם החולי אף בלשוננו: מנא ידע . רב נחמן: וארוחתו ארוחת תמיד . מאת נבוכדנצר היתה לו:

אע"פ שלא עיבדן לשמן . פי' הקונטרס דהזמנה לאו מילתא היא ולא איכפת לן בה וקשה לר"ת דקיימא לן בהזמנה הלכה כרבא ובעיבוד לשמה קיימא לן כרשב"ג כדמוכח בפרק הניזקין (גיטין דף נד:) בההוא דאתא לקמיה דר' אמי אמר ליה ספר תורה שכתבתיו גוילין לא נעבדו לשמן אמר ליה נאמן אתה להפסיד שכרך (ואי) אתה נאמן להפסיד ס"ת ואין לחלק בין עור של תפילין לגויל של ס"ת דהא שי"ן של תפילין הלכה למשה מסיני ומפרש ר"ת דרבא דאמר הזמנה לאו מילתא היא סבר כרשב"ג דבעי עיבוד לשמה משום דלא סגי בהזמנה וקשה דא"כ אביי כת"ק דלא בעי עיבוד לשמה ובפ' התכלת (מנחות דף מב: ושם) א"ל אביי לרב שמואל בר יהודה האי תכלתא היכי צבעינו לה ודייק מינה דבעי צביעה לשמה והתם מדמי טווייה לשמה לעיבוד דהכא וה"ה צביעה וצ"ל דאביי לא קיבלה מיניה התם: בשלמא למ"ד נכסים למלך . תימה דבסוף הגולין (מכות דף יב.) משמע דברח לפי שהיה סבור דמזבח קולט דאמר שלשה טעיות טעה יואב וי"ל דלהמלט אי אפשר דיכולין לשומרו שלא יברח וימות ברעב ולא נתכוון אלא להוריש נכסיו לבניו ובירושלמי איכא פלוגתא דאמוראי דאיכא מ"ד סבור היה יואב דקרנותיו של מזבח היו קולטין ואין לך קולט אלא גגו של בית עולמים אבל של שילה אינו קולט ואיכא מאן דאמר מאן דכתיב ביה תחכמוני ראש השלישי היה טועה אלא לסנהדרין ברח אמר מוטב יהרג בב"ד וירשו בניו את נכסיו ואל יהרגהו המלך וירשהו המלך: