תלמוד - סוטה ב ב

ממשמע שנאמר עד . ולא נאמר עדים איני יודע דאחד קאמר אלא מדאיצטריך למיכתב אחד שמע מינה דעד שנים משמע דאינו אלא לשון עדות וסתם עדות שנים: ואמר רחמנא תרי לית בה . לעיל קאי לפרושי מסקנא דמילתיה היכי מידריש ועד אין בה: אלא טעמא כו' . קושיא היא כלומר טעמא דכתיב לא יקום עד אחד דההוא מוכח לך דהאי ועד אין בה בתרי קאמר הא לאו הכי הוה אמינא עד דכתיב הכא בסוטה חד הוא וקאמרינן אפילו אחד אין בה: איצטריך . לא יקום עד אחד לגלויי עליה דהאי ולאשמעינן דחד מהימן דאי לאו הכי הוה אמינא כל סתם עד אחד הוא ובסוטה לא הוה אמינא דמיתסרא ואפי' בעד א' וכל שכן בלא עד והכי הוה דרשינן ליה ועד אין בה דקא אמר רחמנא הכי קאמר ועד אחד אין נאמן בה אלא שנים: ופרכינן אין נאמן בה . בתמיה: אלא מאי בעי . קרא עד דאיכא תרי בתמיה אמאי אתא קרא להאי לשתוק קרא מיניה כו': דבר דבר מממון . כתיב בנואפת כי מצא בה ערות דבר (דברים כד) וכתיב בדיני ממונות ע"פ שני עדים יקום דבר (שם יט): איצטריך . לא יקום לגלויי עליה דהאי עד דבשנים הכתוב מדבר דאי לא גלי עליה הוה אמינא עד חד משמע ואין נאמן בה קאתא קרא לאשמועינן ודקשיא לך למה לי קרא סלקא דעתך אמינא סוטה שאחר קינוי וסתירה בא עד אחד והעיד שנטמאה באותה סתירה שאני וראוי להאמינו כאן שהרי רגלים לדבר: ומי מצית אמרת . דאי לא גלי רחמנא דכל עד שנים הם דאנא אמינא דהאי עד אין בה אין נאמן בה קאמר א"כ בא הכתוב להקל עליה: והא מדכתיב והיא לא נתפשה מכלל . דפשיטא לך דנטמאה והיכי קאמר והיא לא נתפשה אועד אין בה נהי דרישא דקרא איכא למימר ע"י שנים עדים ושכב איש אותה בעדים ועד אחד אין נאמן בה אלא והיא לא נתפשה היכי קאי אאין נאמן בה הא אמרת דלא מחזקי לה בנבעלת: בה . בטומאה קאי דהא מינה סליק והיא נטמאה ועד אין בה ודרשינן אין בה תרי אלא חד: בה . עד אחד נאמן ולא בקינוי: סתירה עדיפא . לאחמורי בה: שכן אוסרתה . על הבעל ועל הבועל מספק: כטומאה . ודאית כדדרשינן לקמן מגיד לך הכתוב שעל הספק אסורה בפרק כשם שהמים בודקין (דף כח.): שכן עיקר גרם לה . שע"י הקינוי סתירתה אוסרתה: מתני' . דקתני לר"א דקינוי בשנים וסתירה על פי עצמו: דלא כי האי תנא . דקתני לר"א סתירה בשנים וקינוי על פי עצמו: לדברי ר"י בר' יהודה אין לדברי ר' אליעזר סוף . ולקמן מפרש לה: מאי ניהו . אין לדבר סוף דקאמר: ואמר קנאי . כשכועס עליה אומר קנאתי לה מפלוני ומביא עדים שנסתרה עמו סתירה כל שהוא דכיון דלא קינא לה לא נזהרה בו: הא למשנתינו יש סוף . לדברי רבי אליעזר בתמיה: והא זמנין דלא איסתתר . ואומר ראיתיה שנסתרה: ולא מיבעיא למשנתינו . בתמיה: איכא עיקר . שכבר התחיל בעדים שלא ע"י כעס: הכא ליכא עיקר . ולכשיכעוס נקל לומר קנאתי והוא ימצא לה סתירות הרבה: לא לימא איניש . אפילו בינו לבינה: ומסתתרא . ונסתרת ונאסרת עליו: קנאה . כעס כמו הם קנאוני בלא אל (דברים לב) כי קנאה חמת גבר (משלי ו): מאי דקמא . מה יש לפנינו מה אירע עכשיו שזו בודלת מן האנשים: וכולי עלמא ידעי דקני לה . שהעדים מגלין הדבר ואינן שונאין אותה: ואיהו דאתי למיעבד קנאה בהדה . שזו מקניטתו על שחושדה:

כל מקום שנאמר עד הרי כאן שנים . ואחד דכתיב גבי ועד אחד לא יענה בנפש (במדבר לה) מוקי לה בפרק אחד דיני ממונות (סנהדרין דף לד.) בדרישה מן התלמידים ולא יומת על פי עד אחד (דברים יז) דרשינן בפרק ראשון דמכות (דף ו:) לעדות מיוחדת לאפוקי אחד רואה מחלון זה ואחד רואה מחלון זה אבל קשיא דגבי שבועת העדות כתיב והוא עד (ויקרא ה) ומחייבין אפילו אחד כדתנן (שבועות דף לא:) כפר אחד והודה אחד הכופר חייב וי"ל דשבועת העדות לא חייבה תורה אלא בתביעה כדילפינן התם מקראי הילכך כל היכא דמפסידו ממון מיחייב דבהפסד ממון תליא מילתא: מאי טעמא דר' יהושע . בירושלמי מפיק ליה מהני קראי מאי טעמא דרבי יהושע כי מצא בה ערות דבר ערוה זו הסתירה דבר זו הקינוי וילפינן דבר דבר מה דבר האמור להלן על פי שנים אף כאן ע"פ שנים תני רבי יוסי בר' יהודה וכו' משקה ע"פ שנים נאמר כי מצא ואין מציאה בכל מקום אלא על פי עדים מה מקיים רבי אליעזר דבר דבר שהוא מרגיל לבא לידי ערוה עוד בירושלמי כתיב ועבר עליו רוח קנאה וגו' שלא יקנא לה מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך גאות אלא מתוך דבר של אימה עבר וקינא לה מחמת הדברים הללו מה את אמרת למצוה או לעיכוב אם תאמר למצוה קינויו קינוי אם תאמר לעיכוב אין קינויו קינוי אמר רבי מנא אתיא כהדא כל מקום שנאמר חוקה תורה מעכב: