תלמוד - נדרים לח ב

נפשה וגופה לשמים . שאינה ראויה לאכילה לפיכך זן אותה דאינו מהנהו הנאה מרובה: מוכרה לעובדי כוכבים . וניחא ליה בפיטומא: גמ' על החת . שהחתן הוי מודר: הרי מוסר לו שפחה לשמשו . ואמאי מותר: אלא בשנכסי חתן אסורין אצל אבי הכלה . ואע"פ שהחתן מהנהו שזן את בתו אפי' הכי משיא לו את בתו ומשיב הש"ס משום הא לא צריך למימר דמותר להשיא את בתו: דגדולה מזו אמרו . בשנכסיו אסורים על הנודר אמרנו וזן את אשתו: אע"פ וכו' ואת אמרת וכו' . פשיטא דמותר דהא לא מהני כלל: לעולם בשנכסי אבי כלה אסורין על החתן . ודקאמרת הרי מוסר לו שפחה לשמשו תריץ בבתו בוגרת עסקינן שיכול להשיאו ומדעת עצמה דהואיל ואינו משיא אלא מדעת עצמה לאו הנאה דקא מהני ליה איהו אלא הנאה מועטת: תניא נמי הכי . דהנאה מועטת מותרת: המדיר את בנו . מנכסיו אם לא ילמוד תורה: מותר . האב למלאות כו' שהנאה מרובה נדר הימנו ולא הנאה מועטת וזו הנאה מועטת היא: כוס של בית המרחץ . הנאה מועטת היא: למנחרותא עבידן . לצורך עבודה עשויין ולא להתפטם: למנחרותא . לעבודתו והואיל וקי"ל יכול הרב לומר לעבד עשה עמי ואיני זנך אינה הנאה למודר אם זה מפרנס עבדיו: לפטומא עבידא . דטהורה לשחיטה וטמאה לעובד כוכבים: המודר הנאה מחבירו נכנס לבקרו עומד אבל לא יושב . כדמפרש לקמן:

הרי מוסר שפחה לשמשו . דס''ד דאיירי בקטנה שניסת על ידו ואת אמרת דמותר להשיא בתו הא פשיטא דאסור: בבתו בוגרת דמדעתה . וקמ''ל אף על גב שהוא מדבר עמה ומשיא עצה לה להנשא לו הנאת דבור לא מקרי הנאה: