תלמוד - נזיר מט ב

על כל לאפוקי רחוקים . דלא ליטמא: מת . לאפוקי קרובים: נפשות . שאם יצאת רביעית דם מב' מתים אינו מטמא להם: מתני' נצל . מפרש בגמרא: ועל אבר מן החי ועל אבר מן המת שיש עליהם בשר כראוי . דהיינו כדי שיכול לחיות ולהבריא אף על פי שאין עליהן בשר כזית: חצי לוג דם . שתי רביעיות: על עצם כשעורה על מגעו ועל משאו . אבל לא על אהילו: לקפחני . לנצחני: כעס רבי יהודה . ואמר זו אינו משנה:

על כל לאפוקי רחוקים . הנך לאפוקי הוי פירושא כמו נפקא ליה מהאי קרא כלומר שמפסוק זה יוצאה הדרשא שלהם משמע דמעל כל לחודיה דריש רחוקים מדדריש בסמוך נפשות לרביעית דם הבאה משני מתים ודוחק הוא דהא גבי נזיר נמי כתיב על כל נפש ואפ"ה לא דריש מיניה רחוקים כי אם מנפש לכך נראה דהכא נמי דריש רחוקים מעל כל נפשות ומ"מ דריש נמי מיניה רביעית דם משני מתים מדכתיב נפשות לשון רבים ולא נפש ויש לתמוה למה ליה לר"ע גבי כ"ג קרא דרחוקים תיפוק ליה מק"ו מכהן הדיוט כמו לתנא דריש פרקין או משום איסור שהיה עליו בהדיוטותו להיכא אזל כדפרישית לעיל דזה עיקר הטעם לעיל ופי' בתוס' לעבור עליו בשני לאוין ותימה קצת דהש"ס לא הזכירו כלל וצריך עיון לשון מהר"ף: מתני' על אלו טומאות הנזיר מגלח על המת ועל כזית מן המת . בין במגע בין במשא בין באהל ומפרש בגמרא דהשתא על כזית מן המת מגלח על מת שלם לא כ"ש: נצל . מוהל מן המת כדמפרש בגמ': ועל מלא תרווד רקב . רקבון ועפרורית הבא מן המת ובגמרא מפרש שיעורא. תרווד כף: ועל השדרה ועל הגולגולת . ואע"פ שאין עליה בשר כלל ובגמ' בעי אי על תרוייהו או על חדא מנהון: ועל אבר מן המת ואבר מן החי שיש עליהם בשר כראוי . בפרק העור והרוטב (חולין דף קכח:) מפרש שזהו בשר שיוכל האבר לחיות ממנו אם היה מחובר לאדם חי שיוכל להעלות ארוכה ואע"פ שאין בו כזית בשר: ועל חצי קב עצמות . ומיירי שבאו מרוב מניינו או מרוב בניינו כגון שיש בקב עצמות שנשתברו וחצי קב עצמות זה מהן מעט מכל עצם ועצם והיינו מרוב מניינו ורוב בניינו מפרש לקמן שני שוקים וירך אחד או איפכא ואע"פ שמטמא באהל ברובע הקב כדאיתא בהדיא במתניתין. בפ"ק דאהלות אלו מטמאין באהל וקחשיב רובע עצמות הבא מרוב מניינו או מרוב בניינו מ"מ הלכה הוא דאין הנזיר מגלח אלא על חצי קב וליכא לפרושי חצי קב משאר עצמות שאינו מרוב בניינו ולא מרוב מניינו דהא באהל נמי לא מטמא מדלא קתני להו בפ"ק דאהלות בהדי הנך דמטמא באהל: ועל חצי לוג דם . ואע"פ שמטמא באהל ברביעית כדאיתא במתניתין דאהלות מ"מ אין הנזיר מגלח אלא על חצי לוג ושיעורין הלכה למשה מסיני: על משאו ועל מגעו ועל אהילו . דכל הני דחשיב לעיל מטמא בין במגע בין במשא בין באהל ועצם כשעורה על מגעו ועל משאו מגלח אבל באהל אפילו טמויי לא מטמא: על אלו הנזיר מגלח . בגמ' מפרש על אלו דרישא ועל אלו דסיפא למעוטי מאי: ומזה בשלישי ובשביעי וסותר את הקודמין . דכתיב והימים הראשונים יפלו ואין מתחיל למנות נזירות דטהרה עד שיטהר ול"ג במשנה ויביא קרבנותיו וכן מוכח בגמ' דאיבעיא מיבעיא ליה מתניתין מני דא"כ פשיטא דרבנן היא: אלא לקפחני בהלכות . לצערני: כך שנה לי רבי מאיר . במשנה על המת ועל כזית מן המת ורבי יהודה לא היה שונה על המת במשנתנו משום דכל שכן דמכזית מן המת וכו':