תלמוד - כתובות עז א

נכפה . חולי שממנו נופל לארץ ויש לו זמן לבא: כמומין שבסתר דמי . לפי שנזהרת ביום זמנה מלצאת בין הבריות: מתני' מומין גדולים . מפרש בגמרא: מתני' מומין גדולים . מפרש בגמרא: גמ' נולדו . משנשאה: ומי אמר ר' יוחנן הכי . דהלכה כרבן שמעון בהא לחודא והא בכל מקום ששנה קאמר: ערב וצידן וראיה אחרונה . ערב בגט פשוט צידן במי שאחזו קורדיקוס ראיה אחרונה בסנהדרין בפרק זה בורר ובשתי ראיות נחלק הלכה כמותו בראשונה ולא באחרונה אמרו לו הבא ראיה אמר אין לי ראיה כו': מתני' בעל פוליפוס . מפרש בגמ': המקמץ והמצרף נחשת . מפרש בגמ' וכולן מפני שאומנות מסרחת היא: שממקתו . לשון המק בשרו (זכריה יד): גמ' פסק פומיה . סימנא דשמואל ריח הפה אמר: לא פסק פומיה מכולי פירקין . תמיד היה שגור בפיו: תיקשי לך מתני' . דקא חשיב להו בתרין: מקמץ צואת כלבים . לא ידעתי מה צורך בה אבל באשכנז ראיתי ששורין בהם הבגדים לפני כבוסן יום או יומים: בשלמא מתני' לא קשיא . אברייתא דאיכא למימר האי דחשיב ליה בתרי הכי קאמר אחד בורסי קטן דהיינו מקמץ ואחד בורסי גדול: בורסי קטן . שהוא עני ויש לו עורות מעט: הכי גרסינן תנאי היא דתניא מקמץ זה בורסקי ויש אומרים זה המקמץ צואת כלבים והכי גרסי' לה בתוספתא והא דרבי יוסי ברבי יהודה מלתא אחריתי קאמר ושם היא שנויה: מקמץ צואת כלבים . לא ידעתי מה צורך בה אבל באשכנז ראיתי ששורין בהם הבגדים לפני כבוסן יום או יומים: חשלי דודי . מחשלין ומרדדין נחשת ועושין ממנו יורות ומסריח הוא: מעיקרו . ממקום מוצאו מן הארץ: אכסוהו שערי . האכילוהו שעורים כבהמה כל הנאכל שלא כדרכו קרי ליה כוסס: וקאמר לה . להא מילתא דרב: משמיה דר' יוחנן . דאיהו נמי כרב סבירא ליה: אין מעשין . אין כופין להוציא: אין כופין . דלא כפינן אפריה ורביה: ואלו שכופין . הני אין אפריה ורביה לא: ואלו שכופין . הני אין אפריה ורביה לא: בשלמא לרב אסי . לא תקשי הא דלא חשיב פסולות במתניתין דאיכא לשנויי: דרבנן קתני . הנך דאיסורא דידהו לא כתיבא באורייתא: ליתני נשא אשה ושהה כו' . דמדאורייתא לא מיחייב לאפוקה דאפשר ליקח לו אשה אחרת אצלה אבל מדרבנן קאמר דכל כמה דאיתא להא גביה לא נסיב אחריתי: הא במילי . אפריה ורביה במילי מייסרינן בשוטי לא רדינן ליה אבל הנך בשוטי נמי רדינן ליה שאי אפשר לה לקבל:

אבל במומין גדולים כופין אותו להוציא. גבי איש ליכא למימר דנסתחפה שדה של אשה דאיש אינו שדה של אשתו כדפרישי' בריש מכילתין (דף ב: ד"ה מציא): אבל במומין גדולים כופין אותו להוציא . גבי איש ליכא למימר דנסתחפה שדה של אשה דאיש אינו שדה של אשתו כדפרישי' בריש מכילתין (דף ב: ד"ה מציא): כופין אותו להוציא . נראה לר"י דיוציא ויתן כתובה אע"פ שמגרשה בעל כרחו כמו בבאה מחמת טענה דמשמע בסוף הבא על יבמתו (יבמות סה:) דנותן כתובה אע"פ שמגרשה בעל כרחו ובתוספתא קתני בהדיא אמומין דהכא יוציא ויתן כתובה: סבורה הייתי שאני יכולה לקבל . קצת תימה דאם כן כל אשה תערים ותשאנו כדי שיתן לה כתובה שתאמר איני יכולה לקבל ויגרשנה ושמא במקום שיש חשש ערמה אין לה כתובה: אלא לרב יהודה קשיא . תימה דאמאי לא משני דהא דאמר רב יהודה (אמר שמואל) המקמץ צואת כלבים היינו בורסי קטן דבפרק מי שמתו (ברכות כה.) משמע דאיכא צואת כלבים בעיבוד עורות דתניא התם לא יקרא אדם קריאת שמע לא כנגד צואת כלבים ולא כנגד צואת אדם כו' בזמן שנתן לתוכן עורות: ליתני נשא אשה ושהה עמה עשר שנים . וא"ת דתקשי ליה ברייתא דשלהי הבא על יבמתו (יבמות סד.) דתניא נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה אינו רשאי לבטל ויוציא ויתן כתובה ונראה לפרש דלשון יוציא לא משמע כפייה אלא בדבר שמתנהג עם האשה שלא כדין אבל התם דקתני יוציא משום ביטול פריה ורביה לא משמע דכופין: הדרן עלך המדיר