תלמוד - כתובות סא א

בריי . בריאים: עינני . עיניהם גדולות: חנני . בעלי חן: כרפסא . אפי"א: כוסברתא . אליינדר"א בלע"ז: צערא דידה הוא . החלב רב בדדיה ומצערה: דלאו אורחה . אין דרך משפחתה להניק: בחריקאי . במקומי ולי נראה לשון חידקי קרן כלומר לשון פקידת מקום בפקד מקומי ובפגמי: אורחי . אורחים המשתהים שבת או חדש: פרחי . עוברים לדרכם לפי שבמקום שיש בני בית רבים נוהגים להתארח עוברי דרך: הא שארא . כגון דברים קטנים: שראויה להכניס . שהכניסה נדוניא רבה ויש כדאי למביאה נדוניא זו לקנות ממקצתה שפחות להכניס ולשמשה: אבל מוזגת לו כוס ומצעת לו מטה . לפרוס סדין ולבדין דבר שאינו טורח ומשום דמילי דחיבה נינהו כדי שתתחבב עליו ולא דמי למצעת דמתני' דהוי דבר של טורח ובכפייה הני לא כפי לה אלא חכמים השיאוה עצה טובה להנהיג זאת בישראל: חוץ ממזיגת כוס . כל שהוא דברים של קירוב וחיבה ומביאין לידי הרגל דבר: מיחלפא ליה . בימי ליבונה: אבי סדיא . מראשותיו: אשרשיפא . ספסל: הכל משהין לפני שמש . המשמש בסעודה ואוכלין בפניו ושוהין מלהאכילו עד שיקומו הקרואים: חוץ מבשר שמן כו' . שמתאוה להם ומצטער: בתקופת תמוז . שריחו חזק וחום היום מחרחר בו כארס: תבשילא דארדי . מין כמהין ופטריות: אסתכני . הייתי מסוכן לאחזני בולמוס מחמת תאות רעבוני: גרגלידי . חתיכות דקות ועגולות מריר"א בלע"ז: תמרתא דהנוניתא . תמרה שמינה כמו קריב לגבי דהינא ואידהן (שבועות דף מז:): קיוהא . קיהיון שיניים איגרו"ר בלע"ז: כל דאית ליה ריחא או קיוהא . מזיק את מי שאוכלין לפניו ואינו אוכל: חד ספי . מאכיל את השמש מכל מין ומין: וחד ספי ליה ממין אחד . בתחלת סעודה לשובע ומשאר המינין משההו עד שיגמור סעודתו: קדים ספי . קודם שיתן לפניו: מאחר ספי . מכל מין ומין לאחר שנתן לפניו ולפני האורחין: דקדים ספי משתעי אליהו בהדיה . לפי שכשנותן לפניהן והוא רואה ומתאוה ומצטער ופעמים שיש אורחין הרבה: אזגור . שם מלך פרס: אטורנגא דמלכא . מושיב המנות לפני השרים ובלשונינו שינישקלאקו"ש:

הכניסה לו שפחה אחת . קצת תימה אם הוא זן אותה א"כ מה מרויח הבעל דבלא שפחה היא היתה עושה הכל ולא היה זן אלא אותה לבדה ועתה זן אותה ואת שפחתה: יכול יהא חלב מהלכי שתים טמא ודם מהלכי שתים טמא . בת"כ גרסי' בשר במקום דם וקאמר ת"ל זה אוציא חלב שאינו נוהג בכל פירוש דחלב בהמה טהורה מותר ולא אוציא את הבשר שהוא נוהג בכל שאף בבהמה טהורה אסור בשר מן החי ת"ל זה טמא זה בלא תעשה על אכילתו ואין בשר מהלכי שתים כו' ואור"י דבין לפי ספרים שלנו דדריש מהוא היתר חלב ודם ובין לת"כ דדריש מזה אתי שפיר דמצי למעוטי חלב בשר ודם כולהו מחד קרא כמו שמצינו בכמה מקומות דממעטין מחד קרא כמה דברים כדאשכחן בפרק הנהנה מן ההקדש (מעילה יח:) דכמה פעמים קאמר תמעול מעל ריבה ופליגא השתא אברייתא דפרק דם שחיטה (כריתות כ: ושם) דממעט דם מהלכי שתים מדכתיב לעוף ולבהמה ויש ספרים דממעטין חלב מדכתיב הוא ודם מדכתיב זה ותימה לר"י דמנא לן לאוקמא אדם דסברא הוא יותר לאוקמא אבשר ולהתיר בשר מדם דאין איסור בשר נוהג בכל אלא מחיים אבל דם איסורו נוהג בכל בין מחיים בין לאחר מיתה ואור"י דאי הוה גריס בשמעתין בשר במקום דם הוה אתי שפיר דמזה ומהוא ממעטינן חלב ובשר ומההוא קרא דכריתות ממעטינן דם וא"ת וכיון דממעטינן דם מההוא קרא דכריתות אמאי איצטריך קרא למישרי חלב השתא דם מותר חלב לא כ"ש וי"ל דמההוא קרא דכריתות לא מצי למישרי דם לגמרי דלא ממעטינן ליה אלא מאיסור דם אבל מאיסור טמא לא ממעטינן ליה והואיל ונתמעט מאיסור דם השתא דם וחלב שוין: ואחת שצמצמה לו משלה גרסי' . פירוש צמצמה לו ממה שהוא חייב ליתן לה כמו קופה של בשמים ושאר דברים וצמצמה כל כך שיכול לקנות מזה כמה שפחות רבינו תם ויש גורסין שמצאה לו משלו כלומר שהוא עשיר שיכול לקנות הרבה שפחות כפי צרכה: אבל מוזגת לו את הכוס ומצעת לו המטה . והא דתנן שלש אינה מצעת כתבתי בריש מכילתין (דף ד:) [דלא הוי כמו הצעת המטה דמתני']: מחלפא דביתהו בידא דשמאלא . במחזור ויטרי פי' הרב ר' שמעיה שהיה נזהר רש"י אפי' שלא ליתן מפתח מידו לידה ומכאן אין ראיה דשאני מזיגת כוס שהוא דבר של חיבה ואסורה אפילו להביא לפניו על השולחן אלא למר מנחא ליה אבי סדיא ולמר אפומא דכובא ומסדר אליהו דקתני גבי ההוא עובדא דמייתי בפ"ק דשבת (דף יג: ושם) באדם אחד שקרא הרבה ושנה הרבה כו' ששאל אליהו לאשתו שמא הבאת לו את הפך שמא הבאת לו את השמן ואמרה לו חס ושלום אפי' באצבע קטנה לא נגע בי נמי אין ראיה דמצינן לפרש דשלא על הבאת הפך היה מקפיד אלא הכי קאמר שמא בשעת הבאת הפך לא נזהרת ונגע ביך וכן משמע שהשיבתו אפילו באצבע קטנה לא נגע בי אבל שלא הביאה לו לא קאמרה ומה שפירש דמחלפא ליה בידא דשמאלא בימי לבונה דמשמע שיש להקל בימי לבונה מבימי נדותה וכן מצינו בפרק קמא דשבת (שם) בההוא עובדא שהבאתי לעיל דקאמר בימי נדותיך מהו אצלך בימי לבוניך מהו אצלך נראה דהיו רגילין לטבול אחר שבעה לראיה כשפוסקת דלא אסירא השתא אלא מדרבנן אבל בזמן הזה שאין רגילות לטבול עד אחר שבעה נקיים אין חילוק בין ימי נדות לימי לבון כדאמרינן במסכת שבת (דף סד:) תהיה בנדתה בהווייתה תהא עד שתבא במים: