תלמוד - כתובות קי א

מתני' והלה הוציא שמכר לו שדה . הלוה הוציא עליו שטר מכירה מאוחרת לשטר ההלואה ואומר שטרך מזוייף או פרוע שאם הייתי חייב לך לא היית מוכר לי את השדה שהיה לך לגבות את חובך: זה היה פקח שמכר לו את השדה . לפי שהיה זה מבריח מטלטליו ולא היה לו מהיכן ימשכננו על חובו ועכשיו יטול את הקרקע: גמ' באתרא שהלוקח יהיב זוזי והדר כתבי שטר מכירה כולי עלמא לא פליגי . שהיה למוכר לעכב בחובו המעות שקיבל ולא יכתוב לו השטר וכיון שכתבו הוכיח שאין לו עליו חוב: למימסר מודעא . ואיני מוכר לו אלא שאוכל למשכנו: חברא אית ליה . ויודיעהו ולא יקח עוד השדה: מתני' שנים שהוציאו שטר חוב זה על זה . ראובן על שמעון ושמעון על ראובן שטר שהוציא ראובן מוקדם ושל שמעון מאוחר: אדמון אומר . יכול שמעון לומר לראובן: אילו חייב הייתי לך . כדברי שטרך כיצד אתה לוה ממני אחרי כן היה לך לתבוע את חובך ממני: זה גובה וזה גובה . אפילו החוב שוה אין אומרים יעכב זה מלוה של חברו בשביל מלוה שהלוהו אלא ב"ד יורדין לנכסי כל אחד ומגבין לשכנגדו את חובו: גמ' הפוכי מטרתא למה לי . הנושא שני מרצופין של עור ומשאן שוה מה יתרון לו להפוך של ימין לשמאל ושל שמאל לימין: בשלו הן שמין . מה שאמרו חכמים בעל חוב בבינונית בקרקעות הלוה שמין שאם יש ללוה שדה שהיא בינונית לכל אדם ואצלו היא עידית ששאר שדותיו גרועות הימנה אין ב"ח גובה הימנה: ורב ששת סבר בשל כל אדם הן שמין . וסוף סוף כי הדר אתי האי למיגבי בינונית שהיתה שלו שקיל: ולרב נחמן . נהי נמי דבשלו הן שמין מאי חזית כו': סוף סוף כי אתו למיגבי בהדי הדדי אתו . שהרי שניהן הוציאו שטרותיהן בבית דין: מר סבר בשלו הן שמין . ולאו הפוכי מטרתא הוא דממה נפשך איכא רווחא לבעל זיבורית דאי חבריה קדים ברישא וגבי איכא גביה עידית ובינונית וזיבורית ומגבי להאיך בינונית ואי איהו קדים וגבי בינונית הויא גביה עידית ומגבי לחבריה זיבורית: ומר סבר בשל עולם הן שמין . וכיון דבהדדי אתו למיגבי יהבי בית דין בינונית לבעל זיבורית ברישא והדר גבי לה מיניה הלכך הפוכי מטרתא הוא: תנן זה גובה וזה גובה . נהי נמי דאית להו לרבנן ששניהם השטרות כשרים יעמוד זה בשלו וזה בשלו אלמא ש"מ בשלו הן שמין ולאו הפוכי הוא: כגון שלוה זה לעשר . שלא יוכל הנושה לתובעו עד עשר שנים דאיכא רווחא דהמתנה: אילימא ראשון לעשר . ושני בא אצלו לסוף שנה ולוה לחמש: בהא לימא אדמון כו' הא לא מטא זמניה . ונוח היה לו לזה שהלוהו. ויתבענו לסוף חמש ועדיין יהא חובו מעוכב בידו עד השלמת עשר משיהא פורע לו בחובו: בהא לימא אדמון כו' הא לא מטא זמניה . ונוח היה לו לזה שהלוהו ויתבענו לסוף חמש ועדיין יהא חובו מעוכב בידו עד השלמת עשר משיהא פורע לו בחובו: אי דמטא זמניה . אם שלמו חמשת השנים כשבא המלוה ללוות מן הלוה: מ"ט דרבנן . דמכשרי שטרו של מלוה ראשון הרי הגיע זמנו והיה לו לתובעו ולא ללוות דעבד לוה לאיש מלוה: לא צריכא דאתא . לגביה ולוה הימנו ביומא דמשלם חמש: ביתמי עסקינן . שמת אחד מהן והיתומים באים ותובעים ואין להם קרקע שיהא שכנגדם גובה שטרו מהן דלא משעבדי מטלטלי דיתמי לבעל חוב: ה"ג ולוקמה דאית להו ליתמי זיבורית ואית ליה לדידיה עידית ובינונית דאי נמי בשל כל אדם הן שמין אין נפרעים כו': מתני' ג' ארצות לנשואין . שלש ארצות הן בארץ ישראל חלוקות לענין נשואי אשה שאם נשא אשה באחת מהן אינו יכול לכופה לילך אחריו מארץ אל ארץ: אין מוציאין . מזו לזו לא מעיר לעיר ולא מכרך לכרך. כרך גדול מעיר והוא מקום שווקים ומכל סביביו באים שם לסחורה וכל דבר מצוי בו:

ורבנן חברך חברא אית ליה . והא דמסקינן לעיל אליבא דכולי עלמא דלא איבעי ליה למימסר מודעא גבי לעצמו לא איבד זכותו דאמרינן חברך חברא אית ליה יש לומר דלא דמי דמה שעשאה סימן לא הוה כל כך הודאה כמו הכא שהוציא שמכר לו את השדה הילכך לא איבעי ליה למימסר מודעא אבל בהך הודאה פליגי דדמיא טפי להודאה ולפרש"י אתי שפיר דלעיל ודאי לא הוה ליה למערער למימסר מודעא דדלמא שמע המוכר לו שדה מהא וימנע למוכרה ויהיה לו הפסד שלא ימצא שדות לקנות אבל הכא גבי מכירת שדה אינו כל כך הפסד דהרבה לוקחים ימצא דאמרי אינשי זבין קנית זבינת אפסדת: סוף סוף כי אתו למיגבי בהדי הדדי קאתו . אע"ג דנזקקין לתובע תחילה היכא דאית ליה פסידא אין נזקקין כדמוכח התם (ב"ק דף מו: ושם) טעמא כגון דזילי נכסיה: שלש ארצות לנשואין . תוספתא בד"א בזמן שהיה מיהודה ואירס ביהודה או בן גליל שאירס בגליל אבל בן יהודה שאירס בגליל או בן גליל שאירס ביהודה כופין אותה לצאת שעל מנת כן נשאה: