תלמוד - שבת קמ ב

משלפו לדידה מקניא שרי קניא ממנה אסור אמר רבא ואם כלי קיואי הוא מותר אמר רב חסדא האי כישתא דירקא אי חזיא למאכל בהמה שרי לטלטולי ואי לא אסיר אמר רב חייא בר אשי אמר רב האי תליא דבשרא שרי לטלטולי דכוורי אסיר אמר רב קטינא העומד באמצע המטה כאילו עומד בכריסה של אשה ולאו מילתא היא ואמר רב חסדא בר בי רב דזבין ירקא ליזבין אריכא כישא כי כישא ואורכא ממילא ואמר רב חסדא בר בי רב דזבין קניא ליזבין אריכא טונא כי טונא ואורכא ממילא ואמר רב חסדא בר בי רב [דלא נפישא ליה ריפתא] לא ליכול ירקא משום דגריר ואמר רב חסדא אנא לא בעניותי אכלי ירקא ולא בעתירותי אכלי ירקא בעניותי משום דגריר בעתירותי דאמינא היכא דעייל ירקא ליעול בשרא וכוורי ואמר רב חסדא בר בי רב דלא נפישא ליה ריפתא לא ליבצע בצועי ואמר רב חסדא בר בי רב דלא נפישא ליה ריפתא לא ליבצע מ"ט דלא עביד בעין יפה ואמר רב חסדא אנא מעיקרא לא הואי בצענא עד דשדאי ידי בכולי מנא ואשכחי [ביה כל צרכי] ואמר רב חסדא האי מאן דאפשר ליה למיכל נהמא דשערי ואכל דחיטי קעבר משום בל תשחית ואמר רב פפא האי מאן דאפשר למישתי שיכרא ושתי חמרא עובר משום בל תשחית ולאו מילתא היא בל תשחית דגופא עדיף ואמר רב חסדא בר בי רב דלית ליה משחא נימשי במיא דחריצי ואמר רב חסדא בר בי רב דזבין אומצא ליזבין אונקא דאית ביה תלתא מיני בישרא וא"ר חסדא בר בי רב דזבין כיתוניתא ליזבן מדנהר אבא וניחוורה כל תלתין יומין דמפטיא ליה תריסר ירחי שתא ואנא ערבא מאי כיתוניתא כיתא נאה וא"ר חסדא בר בי רב לא ליתיב אציפתא חדתא דמכליא מאניה וא"ר חסדא בר בי רב לא לישדר מאניה לאושפיזיה לחווריה ליה דלאו אורח ארעא דילמא חזי ביה מידי ואתי למגניא אמר להו רב חסדא לבנתיה תיהוי צניעתן באפי גברייכו לא תיכלון נהמא באפי גברייכו לא תיכלון ירקא בליליא לא תיכלון תמרי בליליא ולא תשתון שיכרא בליליא ולא תיפנון היכא דמפני גברייכו וכי קא קארי אבבא איניש לא תימרון מנו אלא מני נקיט מרגניתא בחדא ידיה וכורא בחדא ידיה מרגניתא אחוי להו וכורא לא אחוי להו עד דמיצטערן והדר אחוי להו:
אין שולין את הכרשינין:
מתני' דלא כי האי תנא דתניא ר"א בן יעקב אומר אין משגיחין בכברה כל עיקר:
מתני׳ גורפין מלפני הפטם ומסלקין לצדדין מפני הרעי דברי רבי דוסא וחכמים אוסרין נוטלין מלפני בהמה זו ונותנין לפני בהמה זו בשבת:
גמ׳ איבעיא להו רבנן ארישא פליגי או אסיפא פליגי או אתרוייהו פליגי ת"ש דתניא וחכמים אומרים אחד זה ואחד זה לא יסלקנו לצדדין אמר רב חסדא מחלוקת באיבוס של קרקע אבל באיבוס של כלי דברי הכל מותר ואיבוס של קרקע מי איכא למאן דשרי הא קא משוי גומות אלא אי איתמר הכי איתמר א"ר חסדא מחלוקת באיבוס של כלי אבל באיבוס של קרקע דברי הכל אסור:
ונוטלין מלפני בהמה:
תנא חדא נוטלין מלפני בהמה שפיה יפה ונותנין לפני בהמה שפיה רע ותניא אידך נוטלין מלפני בהמה שפיה רע ונותנין לפני בהמה שפיה יפה אמר אביי אידי ואידי מקמי חמרא לקמי תורא שקלינן מקמי תורא לקמי חמרא לא שקלינן והא דקתני נוטל מלפני בהמה שפיה יפה בחמור דלית ליה רירי ונותנין לפני בהמה שפיה רע בפרה

משלפא לדידה מקניא . כששוטחין אותה לנגבה תוחבים קנה מבית יד לבית יד וכשנוטלה בשבת ישלפנה מן הקנה ולא הקנה ממנה דלא חזי לטלטולי דלהסקה קאי: ואם כלי קיואי היא . קנה של אורגים דתורת כלי עליו שרי: תליא דבשרא . בשר מליח התלוי לייבשו ומלא החבל קרי תליא: שרי . דנאכל חי באומצא: דכוורי . אין נאכלין חיין: באמצע מטה . שאיש ואשתו רגילין בה לישן: כאילו עומד כו' . דמהרהר: לזבין אריכא . אגודה ארוכה של כרוב ארוך ושל כרישין ארוכים: כישא כי כישא . שכל אגודות הגנין שוות בעובין שלכולן מדה אחת לחבל שהוא אגוד בו: ואורכא ממילא . כלומר ארכו של זה שהוא ארוך מחבירו הוא משתכר בו: קניא . חבילי קנים לעצים: לא ליכול ירקא . ירק חי כרישין צירפו"ל ושחליים: משום דגריר ליבא . ומאכילו לחם הרבה ואין לו: לא ליבצע בצועי . מורשיליונ"ט בלע"ז לא יאכל עכשיו מעט פת שימצא לו ולאחר שעה מעט מפני שאין לו דרך שביעה אלא יצרף ויאכל יחד: מעיקרא . קודם שנתעשרתי: עד דשדאי ידי בכולא מנא . כשהייתי ממשמש בסל ומוצא בו פת הרבה הייתי מברך המוציא: דלית ליה משחא . שהיו סכין ידיהן שמן קודם מים אחרונים להעביר את הזוהמא: במיא דחריצי . הנקוים יחד וגדל עליהם ירקרוקית עבה ונוחה כשמן: אונקא . צואר: תלתא מיני בשרא . יטעום בו ג' מיני מטעמים שמן וכחוש וגיד הצואר: מדנהר אבא . מאותו מקום שפשתנו יפה: דמפטיא ליה תריסר ירחי שתא ואנא ערבא . אני ערב בדבר שתתקיים לו שנה שלימה ותפטיהו שלא יצטרך לקנות חלוק: כיתא נאה . כת נאה ראויה להושיב בעליה בכת נאה: אציפתא חדתא . מחצלת חדשה של גמי לח ולחלוחית הגמי מבלה הבגדים: לאושפיזא . לפונדקית שלו לא ישלח חלוקו ללבן: דילמא חזיא בהו . קרי ומגניא עליה: לא תיכלון נהמא באפי גברייכו . פעמים תאכל הרבה ותתגנה עליו: לא תיכלון ירקא בלילה . מפני ריח הפה: שיכרא ותמרי . משלשלין ומביאין לידי הפחה: היכא דמפני גברייכו . בגילוי בפניהם בשדות ואפילו שלא בפניהם שמכיר מקומו ומקומכם ונמאסת' לו בזוכרו: לא תימרון מנו . מי הוא לשון זכר לא תרגילו לשונכם לדבר עם זכרים: אלא מני . מי היא: נקיט מרגניתא בחדא ידיה וכורא בחדא ידיה . כשבעליך ממשמש ביך להתאוות ליך לתשמיש ואוחז הדדים בידו אחת והאחרת עד אותו מקום: מרגניתא אחוין ליה . הדדין המציאי לו שתתרבה תאותו ומקום תשמיש אל תמציאי לו מהר כדי שיתרבה תאותו וחיבתו ויצטער הדר אחוי ליה: כורא . לשון כור צורפין (לעיל שבת דף עח.) לשון אחר בור לשון בור שוחה: מתניתין . דקתני אבל נותנין לתוך הכברה: מתני' גורפין מלפני הפטם . שור שמפטמין אותו גורפין אבוס שלפניו בשבת לתת לתוכו התבן והשעורין ולא יתערב בהן עפרורית ויקוץ במאכלו: ומסלקין . תבן שלפניו לצדדין כשהוא רב כדי שלא ידרסנו ברעי: וחכמים אוסרים . מפ' בגמ' אהיא: ונוטלין מלפני בהמה זו . שעורין ותבן ונותנין לפני זו ולא אמרינן טלטול דלא חזי הוא אלא ודאי חזי הוא דאין בהמה קצה במאכל הניטל מלפני חבירתה: גמ' ארישא פליגי . אגורפין ואסרי לגרוף משום דפעמים שהאבוס של קרקע וקא מכוין לאשוויי גומות שלא יפלו השעורים לתוכו: או אסיפא פליגי . ומשום דלא חזי שיש בו שנמאס במדרס רגליו: תא שמע . דאתרוייהו פליגי: אחד זה ואחד זה . אחד גריפת האבוס ואחד תבן שלפניו לא יסלקנו לצדדין: של קרקע . כעין שעושין גדר קטן לפני בהמה ונותנין מאכל לפנים ממנו דאיכא למיחש לאשוויי גומות: מחלוקת באבוס של כלי . וגזרו רבנן גזרה אטו של קרקע: שפיה יפה . לקמיה מפרש: אידי ואידי . שתיהן המשניות סבירא להו: מקמי חמרא לקמי תורא שקלינן . שאינו מטיל רירין ואין מה שלפניו נמאס וראוי לתתו לפני שור: מקמי תורא לקמי חמרא לא שקלינן . דאית לה רירי ואימאיס והא דקרי לה הכא פיה יפה והכא פיה רע כדמפרש ואזיל פיה יפה דלית ליה רירי פיה רע דלא דייק ואכיל שאוכל קוצים וברקנים:

תלא דבישרא כו' . לא כפירוש הקונטרס דפי' בשר מליח שתלו ליבשו דהל"ל הא בפרק מפנין דמה שייך הכא ועוד למה מזכיר תלא ועוד מוכח לעיל בפרק מפנין (שבת דף קכח.) דדג מליח נמי חזי לאומצא ועוד דהכא בטלטול איירי ואמרינן לעיל דרב במוקצה לטלטל סבר לה כר"ש ונראה כפי' הערוך דמשום תלא נקטיה ובלא בשר אלא תלא דבשרא לא ממאיס ושרי לטלטולי ושל דגים מאיס והוי מוקצה מחמת מיאוס והשתא אתי שפיר באיסור דתלא כעין כישא דירקא ור' פי' לנו דלתלא דבשרא רגיל להיות בו תורת כלי אבל של דגים לא ולא משום מוקצה מחמת מיאוס דלא איירי שמעתין במוקצה מחמת מיאוס. מ"ר: אבל באיבוס של קרקע דברי הכל אסור . אע"ג דמרבץ שרינן לרבי שמעון (לעיל שבת דף צה.) הכא רגילות הוא להתכוין לאשוויי גומות וחיישינן טפי שמא יתכוין: