תלמוד - ביצה ח ב

והא מדקתני סיפא כו' . כלומר בשלמא אין שוחטין דרישא איצטריך כדקאמרת דלא תימא נשחוט משום כבוד יום טוב בלא כסוי אלא סיפא דקתני אין מכסין אי דלית ליה חדא מהני לכסות מאי איצטריך לאשמועינן השתא ודאי אין מכסין ספק מבעיא אלא שמע מינה בדאית ליה דלגבי ודאי מכסין ואשמועינן דספק לא וקשיא לן אמאי אין מכסין אי כדרב יהודה אי באפר הכירה: מוכן לודאי ואין מוכן לספק . קא ס"ד דהכי קאמר אע"ג דדעתיה לכל מילי הכנסתו מועלת לודאי ואינה מועלת לספק ופרכינן וכיון דדעתיה עלויה ומשום דאקצה ליכא ספק מ"ט לא מכסינן משום דקא עביד גומא בתמיה: אלא כדר' אבא . ודאי מ"ט שרית כדר' אבא דאמר לעיל מקלקל הוא ופטור עליה: דלמא קא עביד כתישה . גרסינן שמא יהו שם רגבים ויכתישם: ודאי נמי נגזור משום כתישה . ומשני כיון דרוב פעמים אין צריך לכתוש לא גזור רבנן משום כתישה דאי נמי אתו לידי כך לאו איסורא דאורייתא איכא דאתי עשה דוכסהו בעפר ודחי לא תעשה מלאכה דקיימא לן בפרק קמא דיבמות (דף ד.) עשה דוחה את לא תעשה: מילה בצרעת . דכתיב (דברים כד) השמר בנגע הצרעת ותניא בקוצץ בהרתו הכתוב מדבר ותניא בגמרא דאם לא הביא כלי במסכת שבת (קלב:) ימול בשר ערלתו אפילו במקום בהרת יקוץ: אי נמי ציצית בכלאים דכתיב (דברים כב) לא תלבש שעטנז וסמיך ליה גדילים תעשה לך דבשעת מילה או בשעת לבישת הטלית מעקר לאו ומקיים עשה אבל עשה זה כשהוא כותש עובר בלאו והעשה אינו מקיים עד שיכסה: עשה ולא תעשה הוא . דכתיב (ויקרא כג) ביום הראשון שבתון דמשמע שבות: ואין דעתו לספק . הלכך איסור מוקצה איכא והוא הדין לדרב יהודה: ואזדא רבא לטעמיה . דאמר מי שדעתו לודאי לא רמי אנפשיה לאזמוני למידי דספק: הכניס עפר לכסות בו צואה . ביום טוב שיש לו תינוק וירא שמא יטיל רעי ביו"ט לפניו: מותר לכסות דם צפור . שיש לו לשחוט ביום טוב דכיון שהזמינו לספק כל שכן לודאי: אסור לכסות בו צואה . אם יש לו תינוק קטן והטיל צואה ביום טוב מאי טעמא דם צפור ודאי היה לו שישחטנו ויהא צריך כסוי אבל הצואה ספק הוא אם יארע במקום המאוס לו ודעתו לודאי ולא לספק: נהרבלאי אמרי . בסנהדרין (דף יז:) מפרש דהוא רמי בר בריבי: מותר לכסות בו צואה . כיון דאזמניה אזמניה דהא נמי קרוב לודאי: כוי הרי הוא כצואה . המכניס עפר לכסות בו צואה מותר לכסות בו דם כוי דזה וזה ספק: וחד אמר אינו כצואה . והמכניס עפר לכסות צואה אסור לכסות בו דם כוי דכוי לגבי צואה כספק לגבי ודאי דצואת תינוק שכיחא וקרובה לודאי: תסתיים דרבא הוא דאמר . צואה כספק וכוי מותר בהזמנת צואה: דאמר רבא הכניס עפר לכסות בו צואה מותר לכסות בו דם צפור דם צפור אסור לכסות בו צואה . אלמא ספק הוא: משום התרת חלבו . דאי שרית לכסוייה אתי למימר חיה הוא: בחול אמרי לנקר חצרו כו' . הרואה אומר לא מפני שטעון כסוי אלא כדי לנקר חצרו מכסהו: לא גרסינן ולטעמיך אלא הכי גרסינן בא לימלך מאי איכא למימר . מי שיש לו כוי ובא לימלך לחכמים אם צריך לכסותו ובחול והם מורים לו שצריך כסוי: מאי איכא למימר . איהו גופיה אתי למימר חיה הוא דהא מצרכו ליה כסוי: אלא . לא גרסינן: בחול אי נמי ספקא הוא כו' . כלומר בחול זה שהורוהו לכסות לא מחזיק ליה בחיה ודאית דמימר אמר אי נמי מספקא להו לרבנן אי חיה אי בהמה אמרי ליה זיל טרח וכסי כו' אמרי ליה גרסינן: לא כוי בלבד אמרו . דאין מכסין ביום טוב דדין הוא שלא יכסוהו שמא בהמה היא וטרח טרחא דלא מצוה ואפילו באפר הכירה: אלא אפילו שחט כו' . דאיכא חד דטעון כסוי אפילו הכי אין מכסין משום דקא טרח נמי בשל בהמה: פשיטא . דהא לא טרח בשביל בהמה מידי: אין מכסין אותו ביו"ט . דהיה לו לכסות מבעוד יום ומשום אמנועי משום שמחת יום טוב ליכא דמשום דלא מכסי דם לא מתסר צפור באכילה:

והא מדקתני סיפא ואם שחטו וכו'. ואם תאמר אמאי לא פריך אי לית ליה פשיטא דאין שוחטין דבמאי יכול לכסות ופירש הקונט' דאי קאי ארישא הוה אמינא דלשחוט ולא לכסייה משום שמחת י"ט אלא אסיפא דקתני אין מכסין אי דלית ליה חדא מהני איצטריך למימר אין מכסין אותו השתא ודאי אין אנו מכסין כב"ה דאסרי אפי' דיעבד בלא דקר נעוץ ספק מבעיא אלא שמע מינה בדאית ליה דודאי מכסין אבל ספק לא והדר קושיא לדוכתין לכסייה כדרב יהודה או באפר כירה: סוף סוף יו"ט עשה ולא תעשה אלא אמר רבא וכו'. ותימה דהכא משמע לרבא דאית ליה עשה ולא תעשה מדדחיק נפשיה לשנויי ובפרק במה מדליקין (שבת דף כד: שם) אמר רבא הוא ולא מכשיריו לבדו ולא מילה שלא בזמנה ורב אשי אמר יום טוב עשה ולא תעשה וכו' משמע דרבא לית ליה ההוא טעמא וי"ל דגמרא דחיק נפשיה לאוקומי מילתא דרבא אליבא דהלכתא די"ט עשה ולא תעשה אע"ג דרבא עצמו לית ליה האי סברא: תני ר' זירא לא כוי בלבד אמרו וכו'. וא"ת וכי יש כח ביד חכמים לעקור דבר שהוא מן התורה דהא כסוי דאורייתא דכתיב וכסהו בעפר וי"ל דאין הכי נמי דשב ואל תעשה יש כח בידם: