תלמוד - חולין עב א

והא עובר וחיה . דקתני מתני' החיה טמאה שבעה והאשה טהורה: וקמטמי לה עובר לחיה . ש"מ דטעמא דאשה טהורה משום מגע בית הסתרים הוא ולא משום בלוע: טבעת אין סופה לצאת . בתמיה: טומאה זו . דחיה: מאי אינה מדברי תורה . ל"ל למימר כולי האי לימא טומאה זו דברי סופרים משום גזירה כדמפרש לקמיה: לא תימא . מתני' ר"ע היא דאמר עובר מת שבמעי אשה טמא הלכך מטמא לחיה דטומאה בלועה מטמאה וטהרה בלועה מיטמא ואשה טהורה משום דמגע בית הסתרים הוא: אלא אפי' לר' ישמעאל כו' . ולקמן בעי מאי ר' ישמעאל ור"ע: גזירה שמא יוציא כו' . דאי אמרת חיה שפשטה ידה למעי אשה ונגעה בעובר מת טהורה פעמים שהולד מוציא ראשו חוץ לפרוזדור והרי הוא כילוד ומטמא וכסבורה חיה שעדיין הוא במעיה ואתי לטהרה אבל ברועה שהושיט ידו למעי בהמה דקתני מתני' טהור ליכא למיגזר הכי מפני שרחם שלה גלוי דכי מפיק חזי ליה: טרידא . עסוקה היא בחבליה וציריה וטרידא מלומר לחיה אל תגעי: על פני השדה . משמע גלוי: להוציא עובר . שהוא טמון: גולל . כיסוי הארון של מת: דופק . דף שנותנין בצדו: ור' ישמעאל סבר גולל ודופק הלכתא היא . וכי אתא קרא להוציא עובר: ור"ע סבר עובר במעי אשה טמא . וכי אתא קרא לגולל ודופק וקסבר לאו הלכתא היא: מדאורייתא מנא ליה . דטמא דלא מטהר ליה ממשמעותיה דעל פני השדה ואפי' לא מייתר: במת בנפש . מת שהוא בתוך נפש האחרת: רביעית הלוג דם חיי האדם תלויין בו שבכך הוא מתקיים: אף רביעית דם הבא משני מתים . הלכך האי קרא דכתיב ביה חד נפש לאו לרביעית דם אתא: נפשות . משמע שתים: מת . דבר שמיתה באה על ידו דהיינו רביעית: מתני' הבשר טהור . שאין בהמה מקבלת טומאה מחיים: הבשר מגע נבלה . בשר העובר מגע אבר מן החי שהוא מטמא כנבלה בהעור והרוטב (לקמן חולין דף קכט:). אי נמי אם יצא עובר מת נבלה גמורה הוי האבר מאחר שלא טהרתו שחיטת אמו: מגע טרפה שחוטה . שהשחיטה אע"פ שאינה מתרת האבר באכילה מטהרתו מידי נבלה והויא כטרפה שחוטה שאינה מטמאה מן התורה כדמפרש ואזיל אלא מדרבנן במוקדשין:

והרי חיה ועובר דכשתי טבעות דמו . מה שפי' בקונטרס אלמא דטומאה בלועה מטמאה וטעמא דאשה טהורה משום בית הסתרים וכן פי' בסמוך גבי לא תימא מתני' ר' עקיבא היא וקשה נהי דמגע בית הסתרים לא מטמא במשא מטמא אלא צ"ל כדפירשנו דאשה טהורה משום טומאה בלועה היא וחיה הויא כשתי טבעות: גזירה שמא יוציא ולד ראשו וכו' . פי' בקונטרס משום דהרי הוא כילוד משמע דדוקא נקט ראשו וכן משמע בפ' יוצא דופן (נדה דף מב:) גבי יולדת מטמאה בפנים כבחוץ דקאמר כגון שהוציא ולד ראשו חוץ לפרוזדור כדר' אושעיא כו' משמע דר' אושעיא נקט דוקא ראשו ותימה דאמאי נקט ראשו אפי' הוציא ידו חוץ לפרוזדור נמי נטמאה החיה שנגעה בו או הסיטה דתו לאו טומאה בלועה היא וי"ל דגזירת הכתוב היא דעד שיהא כילוד לא מטמאה כדדריש מעל פני השדה והשתא ניחא הא דצריך ר' ישמעאל למדרש טעמא מקרא דטעמיה פשוט דטומאה בלועה היא אלא משום דלא מטמא בהוציא ידו עד שיהא כילוד ור' עקיבא נמי לא פליג אלא בהוציא את ידו וכן משמע דלא תימא אליבא דר"ע משמע דכר"ע אתיא מתני' בפשיטות דטמאה החיה מדברי סופרים דגזרינן כולו במעי אשה אטו הוציא ידו אבל אי ר"ע מטמא עובר במעי אמו אפי' לא יצא לחוץ כלל היכי מתוקמא מתניתא אליביה דחיה טמאה ואשה טהורה: גולל ודופק . מפורש בפ"ק דכתובות (דף ד: ד"ה עד): שתי נפשות ושיעור אחד . ור' ישמעאל סבר דיש אם למסורת ונפשת כתיב כדאמר בסנהדרין בפ"ק (דף ד.) וקשה דתרי קראי ברביעית דם ל"ל במת בנפש ונפש: הוציא עובר את ידו וחתכה ואח"כ שחט את אמו הבשר טהור . דעובר שבפנים אפי' מת חשיב כחי דהא קא מהני ליה שחיטת אמו להתירו אף באכילה: וחכמים אומרים מגע טרפה שחוטה . בשחיטה עושה ניפול פליגי כדאמר בגמ' וקודם שחיטה לכ"ע אדם שנוגע באבר שבחוץ טהור דאי מחיים מטמא היכי הוה מהני שחיטה לרבנן להפקיע הטומאה לטהרות ולעיל דקתני הושיט רועה את ידו ונגע בו טהור לאו דוקא לפי שהוא בפנים דאפי' הוציא עובר ידו לחוץ ונגע בו הרועה טהור אלא להודיעך כחו דר' יוסי הגלילי דאפי' הכי בטמאה טמא א"נ מודו רבנן בהוציא ידו לחוץ ונגע בו דבטמאה טמא דלענין מה שבפנים הוא דמקשינן טמאה לטהורה ולא לענין מה שבחוץ: