תלמוד - חולין קכט א

טומאת בית הסתרים היא . היאך קבל טומאה במחובר והלא מגעו בסתר וקיי"ל בנדה (דף מא:) מקרא דטומאת בית הסתרים לא מטמיא: ר"מ היא . בבהמה המקשה (לעיל חולין עב.) הוציא עובר את ידו ושחט את אמו ואח"כ חתכו בשר העובר מגע נבילה שקבל טומאה מאבר היוצא שהיה מחובר לו והוא מטמא כאבר מן החי: א"ל . רבי אסי לר' זירא בהא דר' אבא בר ממל לא איכפת לי דהא זימנין סגיאין אמרה להאי טעמא קמאי ואמרי ליה אנא: שני ליה לר"מ בין טומאה דבעיא הכשר כו' . ההיא דבהמה המקשה הוכשר העובר בשחיטת אמו ועדיין האבר הטמא מחובר בו וטמאו אבל משנתינו תנן הבשר צריך הכשר וכיון דצריך הכשר לא הוכשר קודם חתיכה והיאך מקבל טומאה מאביו: בשהוכשר . קודם חתיכה קתני הך ברייתא דטמאה: הרי מטמא טומאה חמורה אגב אביו . בעודו מחובר באבר היה אב הטומאה לטמא אדם וכלים ותנא דבי ר' ישמעאל לעיל בפירקין (חולין דף קכא.) מה זרעים שאין סופן לטמא טומאה חמורה צריך הכשר אף כל שאין סופו לטמא טומאה חמורה צריך הכשר אבל מי שסופו לטמא טומאה חמורה כגון נבלת עוף טהור לא וכ"ש זה שכבר טימא: כששימש . אותו שמוש טומאה חמורה לאו בתורת אוכל שמשה שאין האבר מטמא כלום ע"י אותו בשר אלא בתורת עץ שימש שנחשב ונמנה עם הגידין והעצמות ליעשות אבר והן כעץ והשתא אתעביד ליה אוכל ופנים חדשות באו לכאן ולא דמי לנבלת עוף טהור שהיא מטמאה אדם על ידי אכילה: הרי אמרו . בפסחים באלו עוברין (דף מה:): כופת שאור . מוטיי"ל בלע"ז: שיחדה לישיבה בטלה . מתורת חמץ ואינו עובר עליו בפסח משום שאור לא ימצא בבתיכם אלמא לאו אוכל הוא ונעשית כלי ומטמאה מושב הזב שהרי אין אומרין לו עמוד ונעשה מלאכתנו שהרי יחדה לכך אומר אני דטומאה שאנו מטמאין אותו משום מושב הזב לאו דאורייתא אלא דרבנן היא דאמור רבנן בטלה ונעשת כלי: דאי ס"ד דאורייתא . א"כ מצינו אוכלין שסופן לטמא טומאה חמורה מאחר שירדו לתורת אוכלים ואנן אמרינן מה זרעים שאין סופן לטמא טומאה חמורה כו': ומשני לעולם טומאתם דאורייתא ודקאמרת מצינו לאוכלים שמטמאים כו' כששימש אותו שימוש טומאה חמורה לאו בתורת אוכל שימשה אלא מעשה עץ שימש ע"י מעשה עץ הוא עושה אותה שבטל מתורת אוכל ונעשה עץ: הרי אמרו תקרובת עבודת כוכבים של אוכלין מטמא באהל . וקאמר אביי אומר אני טומאה זו לאו דאורייתא וקרא אסמכתא בעלמא: דאי דאורייתא . מצינו אוכלין שסופן לטמא אדם: מעשה עץ . שאסורים בהנאה ובטלו מאכילה ונעשו כעצים הנעבדים: הרי אמרו . באלו עוברין (פסחים מה:): חבורי אוכלים . שבכלים הרי הם ככלים ואם נגעה טומאה באוכל נטמא הכלי דתנן (שם) בצק שבסדקי עריבה לענין הטומאה אם רוצה בקיומו הרי הן כעריבה ואומר אני טומאתו זו שהוא נעשה כלי ואם נגע במת חוזר ומטמא אדם לאו דאורייתא: חלב נבלה . דבהמה טהורה אינו מטמא כנבלה דנפקא לן מיעשה לכל מלאכה ולענין לקבל טומאה מן הנבלה או מן השרץ: כפרים . שעמם מועטין וחלב לאו בר אכילה הוא אפילו לעובד כוכבים אלא ע"י דחק: צריך מחשבה . והוי אוכל וכיון דחלב יורד לתורת אוכל אומר אני טומאתו אגב כוליא מה שהוא מטמא אדם משום מגע נבלה שהוא שומר הכוליא כשהכוליא טמונה בו כדאמר לעיל (חולין דף קכו:) כמה חוטין נמשכים הימנה לאו דאורייתא דאי דאורייתא מצינו דבר שיורד לתורת אוכל כגון חלב שחישב עליו ועדיין הכוליא טמונה בו: מטמא טומאה חמורה . ואנן תנן כל שסופו לטמא טומאה חמורה אין צריך הכשר וזה לענין טומאת אוכלין אוכל הוא וקתני צריך הכשר: מעשה עץ שימש . לאו בתורת אוכל הוא מטמא אלא בתורת שומר לאוכל כעצם וכקרנים וכטלפים: הרי אמרו בית שסככו בזרעים . כלומר הרי הזכירו בית המסוכך בזרעים דהוי בית. ולא ידענא היכן אמרו: המסכך בזרעים . כגון שסיכך ביתו בשבלים ובהם הזרעים וכיון שעשה מהם סכך בטל הזרעים ונעשה אהל חשוב ואם פרחה צרעת באותו בית הרי כל הבית טמא כתליו ואהל שלו לטמא אדם וכלים: טומאתו לאו דאורייתא . אותה טומאה שהבית חשוב אהל לטמא אדם לאו דאורייתא היא. ואית דגרסי בית שסיככו בזרעים טהרו כלומר טהרו מטומאת אוכלים ונעשו עץ דבטלו אצל הסיכוך טומאתו לאו דאורייתא כדפרישית: אי אין מיתה עושה ניפול . והרי נתנבל עמה לטמא משום נבלה: מ"ט דרבי שמעון . דמטהר המעורה בבעלי חיים:

וטומאת בית הסתרים לא מטמא . פירושה בפרק בהמה המקשה (לעיל חולין עב: ד"ה בשעת): ולא שני ליה לר' מאיר בין טומאה דבעי הכשר כו' . הלשון אין מיושב דלא ה"ל למימר טפי אלא הכא לא הוכשר: למה לי הכשר והא מטמא טומאה חמורה אגב אביו . תימה אמאי לא פריך למה ליה לאוקומיה כר"מ הא מטמא טומאה חמורה אגב אביו ואין צריך לא הכשר מים ולא הכשר שרץ כדאמר פרק בא סימן (נדה דף נ:): כששימש מעשה עץ שימש . פירוש מאותו שם שהיה מטמא טומאה חמורה דהיינו משום אבר מן החי עתה אין אבר מן החי שאין בו אלא בשר ואין קרוי אבר ול"ד לנבלת עוף טהור ופרים הנשרפים שכשטימא טומאה חמורה היה משום שורף פרים והשתא נמי הם פרים וה"פ כששימש מעשה עץ שימש לא מתורת אוכל כמו שהוא עתה אלא מתורת עץ בעלמא וא"ת אע"ג דמעשה עץ שימש ליטמא דנגמר מזרעים שאין סופן לטמא טומאה חמורה בשום ענין וי"ל דזרעים נמי סופן לטמא טומאה חמורה ע"י שמוש עץ כדאמר בסמוך כופת שאור שיחדה לישב עליה בטלה ומטמאה טומאת מדרס: טומאתה לאו דאורייתא . תימה דאי לאו מדאורייתא בטלה אמאי מותר להניחה בביתו: בית שסככו בזרעים טהרו . מכאן קשה על פירוש רבינו שמואל בפ"ק דסוכה (דף יג:) דאמר ירקות שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח אין חוצצין בפני הטומאה אבל מביאין הטומאה ופוסלין הסוכה משום אויר פירוש ולא משום סכך פסול דסכך פסול בארבעה ואויר בשלשה ואמר התם מאי טעמא כיון דכי יבשי נפלי כמאן דמפרשי דמו ופירש רבינו שמואל דהא דקאמר מאי טעמא לאו אאין חוצצין בפני הטומאה קאי משום דהוי אוכל ומקבל טומאה ואין חוצץ בפני הטומאה אלא אפוסלים את הסוכה קאי וקשה לפירושו דהכא משמע דבטלי לגבי בית ולא מקבלי טומאה ומיהו יש לומר לפירושו דמילי מילי קתני ואין חוצצין לאו כשסכך בהם קאמר אבל מכל מקום לא היה צריך לפרש כן דאיכא לפרושי כשסיכך בהן ולא מקבלי טומאה והאי דאין חוצצין כדמפרש התם משום דכי יבשי נפלי וכן פירש בקונטרס שם: