תלמוד - חולין קכו ב

שלש טומאות פורשות מן המת שתים בכל אחת ושלישית אין בהן ואלו הן מלא תרווד רקב ועצם כשעורה וגולל ודופק מלא תרווד רקב מטמא במשא ובאהל ואינו מטמא במגע והיכן מגעו עם אחת מהן עצם כשעורה מטמא במשא ובמגע ואינו מטמא באהל והיכן אהלו עם אחת מהן גולל ודופק מטמא במגע ובאהל ואינו מטמא במשא והיכן משאו עם אחד מהן:
קולית נבלה וקולית השרץ וכו':
ת"ר (ויקרא יא, לט) בנבלתה ולא בקולית סתומה יכול אפילו ניקבה ת"ל הנוגע יטמא את שאפשר ליגע טמא ואת שאי אפשר ליגע טהור א"ל רבי זירא לאביי אלא מעתה בהמה בעורה לא תטמא פוק חזי כמה נקבים יש בה א"ל רב פפא לרבא אלא מעתה כוליא בחלבה לא תטמא תא חזי כמה חוטין נמשכין הימנה בעי רב אושעיא חישב עליה לנוקבה ולא ניקבה מהו מחוסר נקיבה כמחוסר מעשה דמי או לא הדר פשטה מחוסר נקיבה לאו כמחוסר מעשה דמי:
מתני׳ ביצת השרץ המרוקמת טהורה ניקבה כל שהוא טמא עכבר שחציו בשר וחציו אדמה הנוגע בבשר טמא באדמה טהור רבי יהודה אומר אף הנוגע באדמה שכנגד הבשר טמא:
גמ׳ ת"ר (ויקרא יא, כו) הטמאים לרבות ביצת השרץ וקולית השרץ יכול אפי' לא ריקמה ת"ל (ויקרא יא, כט) השרץ מה שרץ שרקם אף ביצת השרץ שרקמה יכול אפי' לא ניקבו ת"ל הנוגע יטמא את שאפשר ליגע טמא ואת שאי אפשר ליגע טהור וכמה נקיבתה כחוט השערה שאפשר ליגע כחוט השערה:
עכבר שחציו [וכו']:
אמר רבי יהושע בן לוי והוא שהשריץ על פני כולו איכא דמתני לה אסיפא רבי יהודה אומר אף הנוגע באדמה שכנגד בשר טמא אמר ר' יהושע בן לוי והוא שהשריץ על פני כולו מאן דמתני לה ארישא כל שכן אסיפא ומאן דמתני לה אסיפא אבל רישא אע"ג דלא השריץ ת"ר מתוך שנאמר עכבר שומע אני אפילו עכבר שבים ששמו עכבר ודין הוא טימא בחולדה וטימא בעכבר מה חולדה מין הגדל על הארץ אף עכבר מין הגדל על הארץ או כלך לדרך זו טימא בחולדה וטימא בעכבר מה חולדה כל ששמה חולדה אף עכבר כל ששמו עכבר אפי' עכבר שבים ששמו עכבר ת"ל (ויקרא יא, ב) על הארץ אי על הארץ יכול על הארץ יטמא ירד לים לא יטמא

שלש טומאות פורשות כו' . טומאות הרבה פורשות מן המת כגון כזית בשר ושדרה וגלגולת שלא חסרו ורובע עצמות ומלא תרווד רקב ועצם כשעורה ורוב המנין והבנין אלא שלש טומאות פורשות ממנו ששוות בדבר זה שיש בכל אחת שתים מטומאתו של מת או מגע ומשא בלא אהל או מגע ואהל בלא משא או משא ואהל בלא מגע והשלישית אין בה: ואלו הן . הג' הפורשות שהמשפט הזה נוהג בהן: מלא תרווד רקב ועצם כשעורה וגולל ודופק . גולל זה כסוי העליון דף שנותנין על המת דופק זה דף הניתן בצדיו ורבינן להו מקראי בפ' בהמה המקשה (לעיל חולין דף עב.) והנך תרי חדא טומאה נינהו ששניהם יוצאים ממקרא אחד וטומאתן שוה אבל שאר פורשים מן המת כל ג' טומאות המת נוהגים בהם: מלא תרווד רקב מטמא במשא ואהל . שהרי נושא את כולו: ואינו מטמא במגע . שאין נוגע בכולן. והיינו פליגא דר' יוסי דאמר מלא תרווד רקב מטמא במגע דקרייה לאהל מגע: והיכן מגעו . של מת: באחת מהן . בכל אחת מאלו השתים הנותרות: עצם כשעורה . הלמ"מ דמגע ומשא אית ליה ולא אהל כדאמרינן בנזיר (דף נג:) עצם כשעורה הלכה: והיכן אהלו . של מת: גולל ודופק . נמי הלכה גמירי לה בבהמה המקשה (לעיל חולין דף עב.). ולמאן דנפקא ליה התם מקרא לא ידענא מהיכן אימעיט משא: יכול אפי' נקבה . לא הוי טמא: ת"ל הנוגע יטמא . יו"ד יתירא דריש: את שאפשר ליגע טמא . שם טומאה עליו הילכך אע"פ דלא נגע אלא בעצם טמא דשומר מכניס ומוציא טומאה: בהמה בתוך עורה . כל זמן שלא הופשטה כלל: לא תטמא . דהא אי אפשר ליגע בבשר: כמה נקבים יש בה . הפה והחוטם והעינים: חלב אינו טמא כדכתיב יעשה לכל מלאכה ותניא בגמרא דכל שעה בפסחים (דף כג.) מלאכה מה ת"ל לכל מלאכה שיכול למלאכת הדיוט יהא טהור למלאכת גבוה יהא טמא ת"ל לכל מלאכה: כוליא . המכוסה בחלבה לא תטמא הואיל ואי אפשר ליגע בה: נמשכין הימנה . באמצעיתה והן בשר: מתני' ביצת השרץ . יש שרץ שהוא מטיל ביצים צב והלטאה וחומט: המרוקמת . שנולד בה אפרוח: טהורה . לפי שאי אפשר ליגע בה: ניקבה כל שהוא טמאה . ואע"פ שלא נגע אלא שהשומר מוציא טומאה: יש מין עכבר שאינו פרה ורבה אלא מעצמו נוצר מאדמה כאשפה המשרצת תולעים ואם עדיין לא נברא העכבר אלא צדו אחד הימני או השמאלי הנוגע בבשר טמא באדמה שכנגדו טהור: גמ' הטמאים . אלה הטמאים ה"א יתירא נדרשת לכמה דרשות לאסור צירן ורוטבן (לעיל חולין דף קיב:) ולעורותיהן כבשרן (לעיל חולין דף קכב:) ולביצת השרץ: ת"ל השרץ . הטמאים לכם בכל השרץ: כחוט השערה . שער ראשו וזקנו אם יכניסו לתוכו הרי נגע וטמא שהשער המחובר הרי הוא כבשר בין שער טהור הנוגע בטומאה בין שער טמא שנגע בו הטהור טמא. דתניא בת"כ הנוגע בבשר הזב ולא בצואה שעליו ולא בקילקלין. הוא עירבוב שער תלוש המתקשה ונאסף בשערו שעל החזה ושעל השחי פולטרי"ץ בלע"ז ואינם מחוברין לבשר להכי קרי ליה קילקלין מה קילקלין זה מקושר כנגד החוץ אף הני שערות קשורין ומכוסין שם כך מצאתי בדברי רב האי. יכול שאני מוציא את השער ואת הצפורן ת"ל טמא הא למדת ששער הטמא הרי הוא כבשרו. ושער הטהור נמי תניא התם וכל אשר יגע בו הזב בו ולא בצואה שעליו ולא בקילקלין שעליו יכול שאני מוציא את השער ואת הצפורן ת"ל יטמא: והוא שהשריץ . חציו על פני ארכו של שרץ מראשו ועד רגליו כלומר שמצד א' הוא נעשה בשר ולהכי טמא אם נגע בבשר דחשיב שרץ הוא: מאן דמתני לה . להא דר' יהושע ארישא דמיירי בנוגע בבשר ואפ"ה מטהר ליה ריב"ל אם לא השריץ על פני כולו: כ"ש אסיפא . אדר' יהודה דמיירי בנוגע באדמה דאשמעינן דלא טימא ר' יהודה בעפר אלא אם כן השריץ על פני כולו דהכי מסתבר שפיר. ולקמן תנא כל שיש ביבשה יש בים חוץ מן החולדה: עכבר שבים . דג הוא דומה לעכבר ועכבר שמו: ודין הוא . מדינא נפקא ליה דלא מטמא ולא צריכא קרא: מה חולדה מין הגדל על הארץ . ולא שבים שהרי אין חולדה בים: אף עכבר . אף על פי שיש ממינו בים לא טימא אלא מין הארץ: אי על הארץ יכול על הארץ יטמא . כלומר אומר אני לא אדרשנו לך במדה זו אלא לכך בא לומר על הארץ יטמא בין עכבר הים בין עכבר היבשה אם על הארץ נגע בטהור יטמאנו ואם נפל לים ושם נגע בטהור לא יטמא:

עצם כשעורה מטמא במגע ובמשא אבל לא באהל . פי' בקונטרס דהלמ"מ הוא ואי אפשר לומר כן דמקראי ילפינן לה בנזיר פרק כהן גדול (דף נג:) ולא הוי הלכה אלא מה שהנזיר מגלח עליו אע"ג דלא מטמא באהל: גולל ודופק מטמא במגע ובאהל ואין מטמא במשא . למ"ד בפרק בהמה המקשה (לעיל חולין דף עב.) דגולל ודופק הוו מהלכה איכא למימר דהכי גמירי לה אלא למאן דמייתי לה מעל פני השדה קשה מנא לן ונראה משום דההוא קרא דכל אשר יגע על פני השדה מוקמינן בנזיר (דף נג:) באהל הילכך מטמא באהל ובמגע נמי מטמא משום דאפקיה בלשון נגיעה אבל במשא לא מצינו שיטמא: בנבלתה ולא בקולית סתומה . מהאי קרא נמי ממעטינן בפ' בהמה המקשה (לעיל חולין עז:) עצמות וגידין וקשה דא"כ היכי נמעט מיניה קולית סתומה ומיהו כיון דלא מרבינן שומר אלא בנקובה שיכול ליגע ממילא כי אמעיטו עצמות אמעיט נמי קולית סתומה אע"פ דשומר הוי כסתום כגון חטה בקליפתה התם מרבינן מקרא דזרע אשר יזרע כדרך שבני אדם מוציאים לזריעה אבל הכא גלי קרא דשומר לא הוי אלא בשאפשר ליגע וכן גבי שרצים מרבינן לקמן מיטמא דשרצים קולית השרץ נקובה ואע"ג דמהטמאים דרשינן לקמן לרבות קולית השרץ וביצת השרץ עיקר קרא לא אתא אלא לביצת השרץ אבל קולית נפקא מיטמא ואע"ג דמהטמאים דרשינן דרשות טובא אפשר דדרשינן מטמא טמאים הטמאים או טובא טמאים כתיב התם: יכול אפילו לא רקמה ת"ל השרץ . וא"ת ולרקמה למה לי קרא לענין טומאה הא לענין אכילה פשיטא לן בלא קרא בפרק אלו טרפות (לעיל חולין דף סד.) שאם רקמה ואכלה לוקה משום השרץ השורץ על הארץ אלמא שרץ איקרי ויש לומר דודאי רקמה שרץ איקרי אבל צב ועכבר לא איקרי וכה"ג אמרינן בפ' בהמה המקשה (לעיל חולין עה.) גבי חלב דלא איקרי חלב שור כשב ועז עד שיצא העובר לאויר העולם אי נמי מקרא דהכא קים לן באלו טרפות לענין אכילה שלוקה: