מסכת תמורה - פרק ז - משנה ו

כָּל הַקֳּדָשִׁים שֶׁנִּשְׁחֲטוּ חוּץ לִזְמַנָּן וְחוּץ לִמְקוֹמָן, הֲרֵי אֵלּוּ יִשָּׂרְפוּ. אָשָׁם תָּלוּי, יִשָּׂרֵף. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, יִקָּבֵר. חַטַּאת הָעוֹף הַבָּאָה עַל סָפֵק, תִּשָּׂרֵף. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, יְטִילֶנָּה לָאַמָּה. כָּל הַנִּשְׂרָפִין לֹא יִקָּבְרוּ, וְכָל הַנִּקְבָּרִים לֹא יִשָּׂרְפוּ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם רָצָה לְהַחֲמִיר עַל עַצְמוֹ לִשְׂרֹף אֶת הַנִּקְבָּרִים, רַשַּׁאי. אָמְרוּ לוֹ, אֵינוֹ מֻתָּר לְשַׁנּוֹת:

חוץ לזמנן. על מנת לאכלן חוץ לזמנן או חוץ למקומן:

ישרפו. מדכתיב בחטאת באש תשרף, לימד על כל פסולים שבקודש שהן בשריפה:

אשם תלוי. אם שחטו וקודם זריקת דמו נודע לו שלא חטא, דהשתא הוי חולין בעזרה:

חטאת העוף הבאה על הספק. כגון אשה שהפילה ספק ולד ספק רוח, כיון דחטאת יולדת מן העוף הוא כדכתיב (ויקרא י״ב:ו׳) ובן יונה או תור לחטאת, מביאתה על הספק, דהואיל ואינה נקטרת לא איכפת לן אי זרק דם על הספק, ואינה נאכלת, דשמא לאו ולד הוה וחולין היא זו ונבילה, דאין חולין נאכלים במליקה, ותשרף דהויא כשאר קדשים פסולים:

יטילנה לאמה. אמת המים היתה עוברת בעזרה ויוצאת לנחל קדרון. ואיידי דעוף רך הוא מתמקמק ויוצא בקילוח המים:

כל הנשרפין לא יקברו. דלמא חפר אינש ומשכח להו ואכיל להו:

וכל הנקברין לא ישרפו. משום דכל הנקברים אפרן אסור. וכל הנשרפין כגון חמץ ותרומה וכלאים, אפרן מותר לכיבוס בגדים. וכן כל הנשרפין דהקדש, נמי

כל הקדשים שנשחטו חוץ לזמנן כו'. פי' הר"ב מדכתיב בחטאת באש תשרף לימד על כל פסולים שבקדש שהן בשריפה. ומהאי טעמא נמי בשר קדש שנטמא או נותר וכן המנחה שנטמאת או נפסלה או נותרה. ונטמאת בהדיא תנן לה במשנה ו' פ"ג דסוטה. וכן שער נזיר טהור דכתב הר"ב במשנה ד'. וכולהו כתבם הרמב"ם בסוף ה' פסולי המוקדשים. אבל בספ"ג דפסחים כתבתי מסקנא דגמרא דהתם בפ"ז [דף פ"ב ע"ב]. דלאו מחטאת ילפינן. אלא גמרא גמירי לה לקדשי קדשים ולק"ק. ועמ"ש במשנה ד' פי"ב דזבחים.

אשם תלוי. פי' הר"ב אם שחטו וקודם זריקת דמו נודע לו שלא חטא. כדתנן ברפ"ו דכריתות. ומ"ש הר"ב דהשתא הוי חולין שנשחטו בעזרה. וכן לשון רש"י. ולפום ריהטא כתבו כן. דהא רבנן ס"ל במתני' ד' דחולין שנשחטו בעזרה בקבורה. אבל ברפ"ו דכריתות כתבו דאע'"ג דחולין שנשחטו בעזרה בקבורה. האי הוי כזבח פסול. ע"כ. ושם אפרש בס"ד.

רבי יהודה אומר יקבר. וה"נ פליג בחטאת העוף ובת"כ דריש מכי קדש הם. הם בשריפה. ולא חטאת העוף ואשם תלוי בשריפה. תוס' פ"ב דפסחים דף כ"ח ע"א.

חטאת העוף הבא על הספק כו'. כתב הר"ב דהואיל ואינה נקטרת כו' לא הוה חולין בעזרה כמ"ש הר"ב במשנה ד' פ"ק דכריתות:

רבי יהודה אומר יטילנה לאמה כו'. פירש הר"ב ואיידי דעוף רך הוא מתמקמק כו'. ובגמרא תניא אמר ר"י יטילנה לאמה ומנתחה אבר אבר וזורקן לאמה ומתגלגלת והולכת לנחל קדרון:

כל הנשרפין לא יקברו. פירש הר"ב דלמא חפר איניש ואשכח להו ואכיל להו. וכ"כ רש"י. אבל בנקברין אע"ג דאיכא נמי למיחש להכי. מ"מ א"א לשרפן דאפרן אסור בהנאה. והואיל והנשרפין אפרן מותר אתו למתהני מיניה. וא"א לומר שאפר אלו יקבר לפי שאין ביד כל אדם לחלק בין אפר לאפר. איזהו בקבורה ואיזהו בשרפה ואתו למטעי. הלכך אמרו אותן שאפרן אסור. יקברו בעצמן. כך נ"ל.

וכל הנקברים לא ישרפו. פי' הר"ב משום דכל הנקברין אפרן אסור. וכל הנשרפין כו' אפרן מותר. צריך עיון טעמא מאי. ואומר מהמ"ר דנשרפין כיון שצוה הכתוב לשרפן. אחר שעשה כאילו נעשית מצותו ואין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו. ה"נ כיון שנעשית מצותו הלך אסוריה. אבל הנקברים דלא הטעין הכתוב לשורפן משוך איסורייהו לעולם. תוס'. ומ"ש הר"ב חוץ מתרומת הדשן דכתב ביה רחמנא ושמו וכו'. ושמו כולו. וכיון דטעון גניזה אסור בהנאה. רש"י:

אסרו לו אינו מותר לשנות. שאע"פ שהוא מחמיר בשרפתה. הרי היקל באפרן. שאפר הנקברים אסור. הרמב"ם סוף הלכות פסולי המוקדשין:

סליקא לה מסכת תמורה