מסכת תמורה - פרק ה - משנה ה

הֲרֵי זוֹ תַחַת זוֹ, תְּמוּרַת זוֹ, חֲלוּפַת זוֹ, הֲרֵי זוֹ תְמוּרָה. זוֹ מְחֻלֶּלֶת עַל זוֹ, אֵינוֹ תְמוּרָה. וְאִם הָיָה הֶקְדֵּשׁ בַּעַל מוּם, יוֹצֵא לְחֻלִּין וְצָרִיךְ לַעֲשׂוֹת דָּמִים:

תחת זו חליפת זו תמורת זו. כולן לשון תמורה הן:

מחוללת. לשון חילול הוא. ולא אמר כלום, שאין בהמת קודש תמימה יוצאה לחולין:

ואם היה הקדש בעל מום יצא לחולין. אע״פ שאינו שוה כמו ההקדש בעל מום. דדבר תורה אפילו הקדש שוה מאה מנה שחללו על שוה פרוטה, מחולל. ואע״פ שיצא לחולין מן התורה, צריך לעשות דמים מדרבנן, כלומר, להשלים הדמים שלא יתאנה ההקדש. אבל מן התורה אין אונאה להקדש, דכתיב (ויקרא כ״ה:י״ד) אל תונו איש את אחיו, אחיו ולא הקדש: