מסכת תמורה - פרק ה - משנה ב

יָלְדָה שְׁנֵי זְכָרִים, אַחַד מֵהֶן יִקְרַב עוֹלָה, וְהַשֵּׁנִי יִמָּכֵר לְחַיָּבֵי עוֹלָה, וְדָמָיו חֻלִּין. יָלְדָה שְׁתֵּי נְקֵבוֹת, אַחַת מֵהֶן תִּקְרַב שְׁלָמִים, וְהַשְּׁנִיָּה תִּמָּכֵר לְחַיָּבֵי שְׁלָמִים, וְדָמֶיהָ חֻלִּין. יָלְדָה טֻמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס, רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, אֵין קְדֻשָּׁה חָלָה עֲלֵיהֶן:

ילדה שני זכרים. בבהמת חולין מיירי. דאי בבהמת קדשים, היאך דאקדישה עולה להוי עולה, ואידך קאי בקדושתה דאמיה. אלא ודאי בבהמת חולין, ולפיכך האי דלא קדיש דמיו חולין. ומיהו על שניהם חלה קדושת עולה, דהא אמר אם זכר עולה, ומשום דאיהו לא נדר אלא חדא, הלכך יקרב האחד לנדרו והשני ימכר לצרכי עולה ודמיו חולין:

אין קדושה חלה עליהן. דולדות קדשים בהוייתן הן קדושים ולא ממעי אמן, וכיון דהנך ביציאתן מן הרחם אינן ראויין להקרבה, לא קדשי. וחכמים פליגי על רבן שמעון בן גמליאל וסברי דולדות קדשים בקדושת אמן קיימי. ואין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל:

ילדה שני זכרים כו'. כתב הר"ב בבהמת חולין מיירי וכו'. גמ'. וכתבו התוס' [ד"ה כיצד] דה"מ לאוקמי *מציעתא נמי בבהמת חולין אלא דבעי לאוקמא אכיצד מערימין אע"ג דהשתא רישא במבכרת דתולין ומציעתא בקדשים וסיפא בחולין. ע"כ. ועיין לקמן:

ילדה טומטום ואנדרוגינוס כו'. על בהמת קדשים חוזר. הרמב"ם. ולא רצה להפסיק במחלוקת. לכך לא שנאו לעיל:

אין קדושה חלה עליהן. מסקי התום' דלמאי דמפרשי בסוף פ"ו דבכורות. דטומטום ספיקא. י"ל דה"נ קדושה חלה על טומטום. והא דאמר אין קדושה [חלה] . היינו קדושת הפה. דאין דעתו כי אם לזכר ודאי ולנקבה ודאית. כדאיתא במשנה ב' פ"ט דב"ב ועמ"ש שם. ומ"ש הר"ב דחכמים פליגי כו'. וסברי דולדות. בקדושת אמן קיימי. דהכי מסיים בברייתא דלעיל אבל מקדיש בבטן. יכול אף ולדי כל הקדשים ת"ל אך בכור אך חלק. ש"מ דס"ל ולדי קדשים ממעי אמן הם קדושים [*ועמ"ש בפ"ז משנה א' [ד"ה] ולדן כו']. ומ"ש ואין הלכה כרשב"ג עיין מ"ש בפ'"ח דעירובין [משנה ז'] .