מסכת מעילה - פרק א - משנה א

קָדְשֵׁי קָדָשִׁים שֶׁשְּׁחָטָן בַּדָּרוֹם, מוֹעֲלִים בָּהֶן. שְׁחָטָן בַּדָּרוֹם וְקִבֵּל דָּמָן בַּצָּפוֹן, בַּצָּפוֹן וְקִבֵּל דָּמָן בַּדָּרוֹם, שְׁחָטָן בַּיּוֹם וְזָרַק בַּלַּיְלָה, בַּלַּיְלָה וְזָרַק בַּיּוֹם, אוֹ שֶׁשְּׁחָטָן חוּץ לִזְמַנָּן וְחוּץ לִמְקוֹמָן, מוֹעֲלִין בָּהֶן. כְּלָל אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, כֹּל שֶׁהָיָה לָהּ שְׁעַת הֶתֵּר לַכֹּהֲנִים, אֵין מוֹעֲלִין בָּהּ. וְשֶׁלֹּא הָיָה לָהּ שְׁעַת הֶתֵּר לַכֹּהֲנִים, מוֹעֲלִין בָּהּ. אֵיזוֹ הִיא שֶׁהָיָה לָהּ שְׁעַת הֶתֵּר לַכֹּהֲנִים. שֶׁלָּנָה, וְשֶׁנִּטְמְאָה, וְשֶׁיָּצְאָה. אֵיזוֹ הִיא שֶׁלֹּא הָיָה לָהּ שְׁעַת הֶתֵּר לַכֹּהֲנִים. שֶׁנִּשְׁחֲטָה חוּץ לִזְמַנָּהּ, חוּץ לִמְקוֹמָהּ, וְשֶׁקִּבְּלוּ פְסוּלִין וְזָרְקוּ אֶת דָּמָהּ:

קדשי קדשים ששחטן בדרום. אע״פ שדינן להשחט בצפון, לא תימא כמאן דחנקינהו דמו והוו כקדשים שמתו שיצאו ידי מעילה דבר תורה, קמשמע לן דקדשים שמתו לא חזו כלל, אבל דרום נהי דאינו ראוי לקדשי קדשים אבל ראוי הוא לקדשים קלים הלכך מועלין בהן, ומי שנהנה מהם שוה פרוטה מביא קרבן מעילה. ולא בלבד כי נשחטו בדרום וקבל דמן בצפון הוא דמועלין בהן משום דעיקר עבודה בצפון הוי [כדין], דמקבלה ואילך מצות כהונה, אלא אפילו שחטן בצפון וקבל דמן בדרום, אף על גב דעיקר עבודה הויא בדרום שלא כדין, אפילו הכי מועלין בהן:

וזרק דמן בלילה. אע״ג דלילה לאו זמן הקרבה, מועלין בהן:

בלילה וזרק דמן ביום. האי כל שכן הוא דמועלין, דהא זרק ביום דעיקר עבודה הוא. אלא זו ואין צריך לומר זו קתני:

או ששחטן. בצפון, וחשב עליהן לאכלן חוץ לזמנן שהוא פגול שיש בו כרת, או חוץ למקומן שהוא פסול שאין בו כרת, מועלים בהן:

כלל אמר ר׳ יהושע כל שהיה לה שעת היתר לכהנים. אע״ג דשוב נפסלה ואין רשאים לאכלן, אפילו הכי אין מועלין בהן:

שלנה. לאחר זריקה, או שנטמאה או שיצאה חוץ לעזרה לאחר זריקה. אע״ג דאינה ראויה לכהנים, כיון דהיה לה שעה אחת היתר קודם שלנה, אין מועלים בה, דלאו קדשי ה׳ קרינן בה, דהא חזו לכהנים:

ושקבלו פסולים וזרקו את דמה. קבלו פסולים את דמה אע״פ שזרקוהו כשרים, או שזרקוהו פסולים אע״פ שקבלוהו כשרים. ואם לאחר שקבלו פסולים את הדם וזרקוהו, חזרו כשרים וקבלו שאר דם הנפש וזרקוהו, הרי זריקת הכשרים מועלת ומתרת הבשר לכהנים ואין בו משום מעילה. והני מילי שאר פסולים חוץ מן הטמא, אבל טמא שקבל את הדם וזרקו, אע״פ שחזרו כשרים וקבלו שאר דם הנפש וזרקוהו, אין לבשר שעת היתר ומועלים בו, שהטמא הואיל וראוי לעבודת צבור, שקרבן צבור דוחה את הטומאה, כשזרק הדם נעשה שאר הדם שיריים ושוב אין זריקת הכשרים מועלת להתיר הבשר, ואין לך בפסולים מי שעושה הדם שיריים אלא הטמא בלבד:

קדשי קדשים. כגון חטאת ואשם ושלמי צבור שיש בהן מעילה עד שיהא בהן שעת היתר לכהנים דהיינו לאחר זריקה. דעד שעת זריקה מקרו קדשי ה' ובאימורין אף לאחר זריקה. אבל בקדשים קלים אין בהם מעילה עד לאחר זריקה (שלא) [שאז] הוברר חלק גבוה. ואז יש מעילה באימוריהן [וכדתנן בס"פ]. תוס':

ששחטן בדרום מועלין בהן. פירש הר"ב אע"פ שדינן להשחט בצפון וכו'. גמ'. דליכא למימר דהא קמ"ל דזריקה לא מהניא בהו לאפוקי מידי מעילה דהא פשיטא הוא. כיון שהזריקה בפסול דלא מהניא ולא מידי. תוס'. ומ"ש הר"ב. דקדשים שמתו לא חזו כלל. פירש"י לא לגבוה ולא להדיוט. דאין פודים את הקדשים להאכילן לכלבים. וז"ל התוס'. דכיון שהולכין לאבוד. לא אקרו קדשי ה'. ע"כ. ומ"ש הר"ב אבל דרום נהי כו'. הלכך מועלין בהם. גמ'. ולפי זה משמע דמועלין דברי תורה. וכ"כ הרמב"ם בפירושו בהדיא. ובא ללמד שחייב עליה מעילה דברי תורה. ולא פסק כן בחבורו ריש פ"ג מהל' מעילה. והטעם פי' הכ"מ. משום דאמרינן בגמ' דלר"י דמשנה ב' פ"ט דזבחים כל הני אם עלו ירדו ולפיכך אין בהן מעילה אלא מדרבנן. אבל ה"ל להכ"מ לפרש ג"כ שאין נראה כן מהגמ'. או דסוגיא זו דלא כהלכתא. דהא ודאי דטובא קמ"ל. דאע"פ דדין תורה אין בהן מעילה. מועלין מהן מדרבנן.

שחטן בדרום וקבל דמן בצפון. פי' הר"ב ולא בלבד כי נשחטו בדרום וכו' אבל שחטן בדרום וקבול דמן בדרום. בהא לא מיירי מתני' דא"ל דרישא דתנן ק"ק ששחטן בדרום היינו וקבל בדרום. דהוה זו ואצ"ל זו. אלא תני והדר מפרש כיצד כו'. אבל שחטן בדרום וקבל בדרום בהא לא מיירי מתני'. ואע"ג דהוה רבותא טפי. כך דרך המשנה לפי ששונה כל אחד בפני עצמו. לא חש לשנותם ביחד. כדאשכחן בפ' הבא על יבמתו. דקתני הבא על יבמתו בין בשוגג בין במזיד כו'. ובגמרא תני אפי' שניהם. ובמשנה שייריה אע"נ דהוי רבותא טפי. משום דמסתמא כיון דשמעינן חדא לריעותא ה"ה בתרתי. תוספות:

שחטן ביום וזרק בלילה בלילה וזרק ביום. כתב הר"ב בלילה וזרק ביום כ"ש הוא וכו'. וכ"כ רש"י אבל התוס' כתבו דנראה לרבינו יצחק דאיפכא גרסי'. שחט בלילה וזרק ביום שחט ביום וזרק בלילה. דזריקה עיקר עבודה. והוא חידוש יותר כששינה בזריקה דאיכא מעילה. ולהכי שבק קבלה גבי לילה. ונקט זריקה. משום דאי אפשר לצמצם שתהא שחיטה ממש בסוף הלילה. והקבלה מיד ביום. דקבלה ושחיטה תכופות זו לזו ע"כ. אבל הרמב"ם בפ"ג מהלכות מעילה. העתיק כגירסתינו:

או ששחטן חוץ לזמנן וחוץ למקומן. דלכ"ע אם עלו לא ירדו כדתנן במשנה ב' פ"ט דזבחים וא"ת הא הוה זו ואצ"ל זו. כבר פירשו התוס' אהא דאיתא בגמרא ולמאי חזי. דהכי פריך ודאי ידענא דהא קמ"ל דזריקה לא מפקא מידי מעילה. מיהו מה חידוש יש כיון שאין שום *)[ראויות] בזריקה מהיכי תיתי דמפקא מידי מעילה ומשני הואיל ומרצה לפיגולו [שלא נקבע לפיגול עד שיקרב המתיר. שהוא זריקת הדם וכמ"ש בפי' הר"ב במשנה ג' פ"ב דזבחים] ולהכי ס"ד דזריקה מפקא מידי מעילה קמ"ל דלא. ע"כ:

שנשחטה חוץ לזמנה כו'. וה"ה לכל הני דתני ברישא. שחטה בדרום או בלילה שלא היה להן שעת היתר לכהנים. והיינו טעמא דנקט הני תרין דחוץ לזמנו וחוץ למקומו טפי מכל הני דתני ברישא דמועלין בהן. דהני תרי אתקוש אהדדי ומחד קרא נפקי במסכת זבחים [פ"ב דף כ"ח] מואם האכל יאכל (ויקרא י״ט:ז׳). רש"י:

ושקבלו פסולין וכו'. והה"נ דתני ברישא להא. רש"י. ומ"ש הר"ב דאם לאחר שקבלו חזרו כשרים כו'. וכדמוכח מתני' דרפ"ג דזבחים. ויראה לי לכאורה. דכיון דאכתי איכא תקנתא בחזרה. דאפילו לשיטה שכתבתי דמשנתינו במעילה מד"ס הוא. הך מעילה דשקבלו פסולין כו' מעילה דד"ת היא. דהא מקרי קדשי ה'. כיון דאיכא תקנתא בחזרה. אלא שמלשון הרמב"ם פ"ג מה"מ אין נראה כן. וצל"ע. ומ"ש הר"ב אבל טמא שקבל את הדם וזרקו כו'. דוקא קבל וזרקו. דאל"ה קשיא מרפ"ג דזבחים. ע"ש. וכן הכריח הכ"מ בפ"א מהל' פה"מ. דדוקא קבל וזרק:

ושקבלו פסולין וזרקו. תחלת עבודה וסופה נקט כמ"ש במשנה ב' פ"ט דזבחים: