מסכת חולין - פרק ב - משנה ז

הַשּׁוֹחֵט לְנָכְרִי, שְׁחִיטָתוֹ כְשֵׁרָה. וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר פּוֹסֵל. אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, אֲפִלּוּ שְׁחָטָהּ שֶׁיֹּאכַל הַנָּכְרִי מֵחֲצַר כָּבֵד שֶׁלָּהּ, פְּסוּלָה, שֶׁסְּתָם מַחֲשֶׁבֶת נָכְרִי לַעֲבוֹדָה זָרָה. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, קַל וָחֹמֶר הַדְּבָרִים, וּמַה בִּמְקוֹם שֶׁהַמַּחֲשָׁבָה פוֹסֶלֶת, בְּמֻקְדָּשִׁין, אֵין הַכֹּל הוֹלֵךְ אֶלָּא אַחַר הָעוֹבֵד, מְקוֹם שֶׁאֵין מַחֲשָׁבָה פוֹסֶלֶת, בְּחֻלִּין, אֵינוֹ דִין שֶׁלֹּא יְהֵא הַכֹּל הוֹלֵךְ אֶלָּא אַחַר הַשּׁוֹחֵט:

ורבי אליעזר פוסל. אם בהמת נכרי היא. אע״ג דישראל קשחיט לה מהניא בה מחשבת נכרי, דסתם מחשבתו לעבודה זרה:

חצר כבד. יותרת הכבד:

אמר רבי יוסי קל וחומר. דלא מהניא מחשבת בעלים, הואיל וישראל שחיט לה:

ומה במקום שמחשבה פוסלת. דהיינו במוקדשים כדכתיב (ויקרא ז׳:י״ח) המקריב אותו לא יחשב, קרי ביה לא יחשוב, כלומר שלא יחשוב לאכלה חוץ לזמנו כי פגול יהיה:

אין הכל הולך אלא אחר העובד. דכתיב המקריב לא יחשב. אבל בעלים לא פסלי במחשבתן כי מקריב לה כהן. מקום שאין המחשבה פוסלת. בגמרא מפרש למתניתין דהכי קאמר, ומה במקום שהמחשבה פוסלת במוקדשים בארבע עבודות, אין הכל הולך אלא אחר העובד. מקום שאין מחשבה פוסלת בחולין אלא בשתי עבודות, אינו דין שלא יהא הכל הולך אלא אחר השוחט. והכי פירושה, במקום שהמחשבה פוסלת במוקדשים בארבע עבודות שחיטה וקבלת הדם זריקה והולכה, באיזו מאלו שחשב על מנת לאכול מן הזבח חוץ לזמנו, פגול הוא, ואע״פ שיש בה חומרא זו אין מחשבה הולכת אלא אחר העובד. חולין לענין עבודה זרה שאין מחשבה פוסלת בהן בארבע עבודות אלא בשתיים, בשחיטה ובזריקה, דהני הוא דכתיבן, זובח לאלהים יחרם (שמות כ״ב:י״ט), בל אסיך נסכיהם מדם (תהילים ט״ז:ד׳), אבל קבלה והולכה לא כתיב בהו. והקטרה אע״ג דשייכא בעבודה זרה, מיהו לאו עבודה היא לאפסודי בהמה משום הקטר חלבה לעבודה זרה היכא דלא נשחטה ולא נזרק דמה לעבודה זרה, דהא אפילו בפנים לא מיפסיל קרבן אם חשב על אכילת בשר בשעת הקטר חלבים, וכיון שמצינו קולא במחשבת חוץ, דין הוא שנקל בזה שלא יהא הדבר תלוי אלא בשוחט. והלכה כרבי יוסי:

השוחט לנכרי שחיטתו כשרה. מפרשים בגמרא משום דס"ל דאין סתם מחשבת נכרי לע"ז ובהא הוא דפליג אדר"א. אבל תרווייהו ס"ל דבעלים מפגלין וכר"א בר"י שכתבתי בספ"ד דזבחים. וכתב הר"ן דהא דקתני השוחט ה"ה אפילו לכתחלה אלא דלא מצי למיתני שוחטין לנכרי. דאי הכי הוי משמע דלמשרי למשחט הוא דאתא דלית בה משום לפני עור לא תתן מכשול אבל לא שתהא שחיטתו כשרה. הלכך הוצרך לשנות שחיטתו כשרה. אבל אין ה"נ דאפילו לכתחלה. ע"כ:

ורבי אליעזר פוסל וכו' שסתם מחשבת נכרי לע"ז. ואסורה בהנאה כתקרובת ע"ז. ואע"ג דבמתניתין דלקמן דתנן נמי פסולה. ומפרשינן. דאינה אסורה בהנאה. י"ל דלקמן ה"ל למיתני הרי אלו זבחי מתים. אבל הכא איידי דאמרי רבנן כשרה. אר"א פסולה. תוס':

מחצר כבד שלה. לאו דוקא נקט יותרת הכבד משום דעולה לגבוה. והויא כחלב ודם. אלא אפילו כזית של בשר נמי. כדאמרינן בגמ' וכו'. ואורחא דמלתא הוא דנקט. תוס':

ומה במקום שהמחשבה פוסלת. כתב הר"ב. דהיינו במוקדשים. כדכתיב המקריב אותו לא יחשב קרי ביה לא יחשוב כו'. וכן לשון רש"י והכי דרשינן לה בפ"ב דזבחים דף כ"ט ולחייבו מלקות וכר"י דמחייב על לאו שאין בו מעשה והתם בזבחים פ"ב מ"ג נקט הר"ב דרשא אחרת דהתם דדריש ולא יחשב דמיותר הוא כמ"ש שם בס"ד ולא להזהיר ללקות:

שהמחשבה פוסלת. לשון הר"ב בד' עבודות שחיטה וקבלת הדם זריקה והולכה. וכן לשון רש"י בגמ' [דף ל"ט] ובדין הוא דלקדמו להולכה דהא קדמה לה לזריקה אלא משום דיש מחלוקת בה [ר"ש ורבנן] במ"ד פ"ק דזבחים. להכי אחרוהו וכתבוהו. כך נ"ל כדי שלא להגיה: