מסכת נדרים - פרק יא - משנה ד

קוֹנָם שֶׁאֵינִי עוֹשָׂה עַל פִּי אַבָּא, וְעַל פִּי אָבִיךָ, וְעַל פִּי אָחִי, וְעַל פִּי אָחִיךָ, אֵינוֹ יָכוֹל לְהָפֵר. שֶׁאֵינִי עוֹשָׂה עַל פִּיךָ, אֵינוֹ צָרִיךְ לְהָפֵר. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, יָפֵר, שֶׁמָּא תַעְדִּיף עָלָיו יוֹתֵר מִן הָרָאוּי לוֹ. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר, יָפֵר, שֶׁמָּא יְגָרְשֶׁנָּה וּתְהִי אֲסוּרָה עָלָיו:

קונם שאיני עושה על פי אבא. הקדש יהא כל מה שאני עושה מלבוא ע״פ אבא, כלומר, שלא יוכל אבא ליהנות ממעשה ידי:

אינו יכול להפר. שאין זה דברים שבינו לבינה. ובהא מודו כולי עלמא שאוסרת הנאתה על פלוני אין הבעל מיפר. וכן הלכה:

על פיך אינו צריך להפר. משום דמשעבדא ליה. ואע״ג דהקדש מוציא מידי שעבוד, אלמוה רבנן לשעבודא דבעל שאין הקונם מפקיע שעבודו:

יפר שמא תעדיף עליו יותר מן הראוי לו. וההקדש חל על החלק העודף שאינו תחת שעבודו, לפיכך צריך להפר, וההפרה מועלת בו משום דהוי דברים שבינו לבינה שאי אפשר שלא יתערב אותו העודף בשל בעלה:

רבי יוחנן בן נורי אומר יפר שמא יגרשנה. ועיקר מעשה ידיה צריך הפרה שמא יגרשנה ויפקע שעבודיה דבעל ואז יחול הנדר ותהא אסורה לחזור לו. והלכה כר׳ יוחנן בן נורי. ובאומרת יקדשו ידי לעושיהם, דידים איתנהו בעולם וחל עליהם הקדש:

קונם שאיני עושה וכו'. פירש הר"ב הקדש יהא כל מה שאני עושה וכו'. וכן העתיקו תוספות והרא"ש בפסקיו. שאני. וכן בסיפא. והתוספות פ"ה דכתובות דף נ"ט כתבו בזה וכבר כתבתי דבריהם ברפ"ק בדבור שאיני אוכל. והא דאיצטריך הר"ב לפרש קונם הקדש משא"כ בכולי מכילתין משום דבעי למיפרך עליו. ואע"ג דהקדש מוציא כו'. אבל עיקר לשון קונם כינוי קרבן כדתנן ריש מכילתין. ומיהו קרבן הוא הקדש:

על פיך א"צ להפר. כתב הר"ב משום דמשעבדא ליה ואין להקשות והרי יכולה אשה לומר איני ניזונת ואיני עושה כמו שכתבתי במשנה ד' פרק ה' דכתובות. דהא לא אמרה אלא איני עושה ולפיכך (לא) הויא כמפקעת מידי שעבוד שאינה יכולה וכבר כתבתי בזה ברפ"ז דכתובות. ומ"ש הר"ב ואע"ג דהקדש מוציא מידי שעבוד. והא דתנן במשנה ב' פ"ו דערכין דאין הקדש מוציא מידי שעבוד מלוה. התם הקדש דמים והכא קרבן דקדושת הגוף הוא. כן פירש"י פ"ה דכתובות דף נ"ט ע"ב:

יפר שמא תעדיף עליו יותר מן הראוי לו. בפ"ה דכתובות במשנה ד' כתבתי דאם מעלה לה מעה כסף המותר שלו והיינו דכתב הר"ן דהעדפה דהכא מוקמינן בכתובות בהעדפה שע"י הדחק ובהא פליגי דת"ק ס"ל דאפילו האי העדפה נמי דידיה:

שמא יגרשנה. פירש הר"ב וא זיחול הנדר ותהא אסורה לחזור לו דכיון דמדינא חייל אי לאו דאלמוהו רבנן לשיעבודיה. כי אלמוהו ה"מ דכל היכא דקיימא קמיה לא ליחול אבל נתגרשה כאילו חייל מעיקרא דמי כיון דמדינא ראוי לחול. הר"ן. וכ"כ התוספות. ומשמע דהפרה מועלת לאחר הגירושין ולהכי מ"ש הר"ב בסוף משנה ב' דנתגרשה אסורה בתשמיש כל אדם היינו באם תנשא אבל קודם שתנשא מותרת לחזיר לו שהרי הופר חלקו. וכ"כ הטור סימן רל"ד. ומ"ש הר"ב באומרת יקדשו ידי לעושיהם. פירש לעושיהן*) להקב"ה שעשאן אבל אין לפרש למלאכתן דא"כ הל"ל למעשיהן כדאשכחן ספ"ק דנדרים [ע"ש בפירש הר"ב]. תוספות פ"ה דכתובות דנ"ח ופרק האשה רבה דצ"ג. וכתב הב"י דלאו למימרא שהיא מקדשת מעשה ידיה לגמרי עסקינן דא"כ מאי קונם שאני עושה על פיך דקתני שאני עושה הקדש מבעי ליה אלא הכי פירושא באומרת יקדשו ידי לעושיהן על פיך. כלומר שידיה יהיו אסורין על פיו כהקדש ע"כ. ולפי מ"ש בספ"ק גבי קונם פי מדבר עמך שכיון שמזכיר הפה הוי כאומר תקדש פי לדבורי. ה"נ דאמרינן באומרת יקדשו ידי לעושיהן. לאו דוקא באומרת אלא נעשה כאומרת כיון שהזכירה הידים כלומר אם אמרה קונם מעשה ידי שאני עושה לפיך. וכ"כ הר"ן בעצמו לעיל פ"ב די"ז ע"ב ועיין מ"ש שם במשנה ב'. וז"ל הרמב"ם בפי"ב מהלכות נדרים אמרה יקדשו ידי לעושיהם או שנדרה שלא יהנה במעשה ידיה כו'. אבל צריך להפר שמא יגרשנה וכו'. והיינו נמי מהאי טעמא שכשנדרה והזכירה ידיה נעשה כאומרת יקדשו ידי כו'. כך נ"ל. ואני תמה מאוד על הר"ן. שתמה בזה על הרמב"ם. במה שאמר שכשנדרה שלא יהנה במעשה ידיה שצריך להפר והא דבר שלא בא לעולם הוא ע"כ. וגם הכ"מ נדחק בישוב זה. והרי הר"ן הוא בעל סברא זו בעצמה דכיון שהזכירה הידים אמרינן נעשה כאומר וכו'. ומאי קשיא ליה. וגם הרא"ש והתוספות והטור יו"ד סימן רי"ג כתבו דנעשה כלומר ושם כתב ב"י שכן סברת הרמב"ם לפיכך אין תפיסה כלל על הרמב"ם בזה. אבל אי קשיא הא קשיא. דהא תנן במשנה ד' פ"ה דכתובות המקדיש מעשה ידי אשתו וכו'. רבי יוחנן הסנדלר אומר חולין וטעמא משום דאין אדם מקדיש דשלב"ל וכן הלכה והעתיקו הרמב"ם בפ"ו מהלכות ערכין ושם כתב דכי אמר יקדשו ידיך לעושיהן דקדיש. ותקשה דא"כ במקדיש מעשה ידיה נמי ליקדש כיון שהזכיר הידים. אבל הטור בא"ה סימן פ"א לא העתיק אלא המשנה ולא כתב דיקדשו ידיך לעושיהן דקדיש משמע ודאי בין כך ובין כך ס"ל דלא קדיש. וטעמא נראה ודאי דס"ל דכיון שהיא יכולה לומר איני ניזונת ואיני עושה הלכך אינה משועבדת לו ולפיכך אינו יכול להקדיש אפילו כי אמר יקדשו ידיה לעושיהם מ"מ אילו היו המעשים ר"ל מה שעשתה היו בעולם כבר זכה בהם ויכול להקדישם אבל ידיה אינו יכול להקדיש. וכבר השיג הר"ן בזה על הרמב"ם דהיאך יכול להקדיש ידיה כי אמר יקדשו ידיך לעושיהם והרי אינם משועבדים לו. וכל מה שכתב הכ"מ בישוביו נ"ל שאינם עולים כלל לעיקר הקושיא ודעת לנבון נקל. ואין להאריך בכאן. גם בב"י כשהעתיק דברי הר"ן בזה. לא השיב עליהם כלום. אבל נמצא עכשיו שלא בלבד קושיות הר"ן שעליו. מטעם שאין ידיה משועבדים לו. שיש ג"כ להשיג עליו מיניה וביה באותה הבבא עצמה דא"כ כשמקדיש מעשה ידי אשתו נמי תקדוש [ומ"ש הר"ב] [*והלכה כריב"ן. גמרא]: