מסכת כתובות - פרק יג - משנה יא

הַכֹּל מַעֲלִין לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְאֵין הַכֹּל מוֹצִיאִין. הַכֹּל מַעֲלִין לִירוּשָׁלַיִם, וְאֵין הַכֹּל מוֹצִיאִין, אֶחָד הָאֲנָשִׁים וְאֶחָד הַנָּשִׁים (וְאֶחָד עֲבָדִים). נָשָׂא אִשָּׁה בְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְגֵרְשָׁהּ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, נוֹתֵן לָהּ מִמְּעוֹת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. נָשָׂא אִשָּׁה בְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְגֵרְשָׁהּ בְּקַפּוֹטְקִיָּא, נוֹתֵן לָהּ מִמְּעוֹת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. נָשָׂא אִשָּׁה בְקַפּוֹטְקִיָּא וְגֵרְשָׁהּ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, נוֹתֵן לָהּ מִמְּעוֹת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, נוֹתֵן לָהּ מִמְּעוֹת קַפּוֹטְקִיָּא. נָשָׂא אִשָּׁה בְקַפּוֹטְקִיָּא וְגֵרְשָׁהּ בְּקַפּוֹטְקִיָּא, נוֹתֵן לָהּ מִמְּעוֹת קַפּוֹטְקִיָּא:

הכל מעלין. את כל בני ביתו אדם כופה לעלות עמו לירושלים, ואפילו אם קנה עבד עברי ילך העבד אחריו על כרחו, ואפילו מנוה היפה לנוה הרע, ואפילו מעיר שרובה ישראל לעיר שרובה עובדי כוכבים:

ואין הכל מוציאין. ואין מוציאין שום אדם:

אחד האנשים ואחד הנשים. אם הוא אומר לעלות והיא אומרת שלא לעלות, תצא בלא כתובה. ואם היא אומרת לעלות והוא אומר שלא לעלות, יוציא ויתן כתובה:

קפוטקיא. היא כפתור. וקורין לה בערבי דמא״ת. ומעותיה גדולות ושוקלות יותר משל ארץ ישראל. ומשום דכתובת אשה מדברי סופרים, הקלו בה לפרוע אותה בפחות שבמעות. ורבן שמעון בן גמליאל סבר כתובה דאורייתא, ומשום הכי אזיל בה לחומרא. ולית הלכתא כוותיה:

הכל מעלין כו'. כתב הר"ב אפילו עבד עברי. מפרש בגמרא דהיינו למאן דלא תני עבדים בהדיא [*ומ"ש הר"ב לעלות עמו לירושלים. וכך לשון רש"י לעלות ולישב עמו בירושלים. וקשיא לי אמאי נטרי עד סיפא ולא פירשו ברישא דהכא הכל מעלין לארץ ישראל]:

ואין הכל מוציאין. לאתויי עבד [*היינו כנעני ומש"ה רישא בעברי דאי רישא בכנעני השתא מעלין אמרת. צריכא למימר דאין מוציאין. הר"ן] שברח מחוצה לארץ לארץ דאמרינן ליה זבניה הכא וזיל. גמרא:

הכל מעלין לירושלים. לאתויי מנוה היפה לנוה הרעה. ואין הכל מוציאין איידי דתנא רישא אין מוציאין כו' פירש"י דאילו משום מנוה הרעה לנוה היפה דלא. לא איצטריך כיון דאשמעינן דמעלין מנוה היפה לנוה הרעה כ"ש דאין מוציאין אפילו מן הרע ליפה:

נותן לה ממעות ארץ ישראל. ובלבד שלא יהא פחות מתקנת חכמים לבתולה מאתים ולאלמנה מנה שכל הפוחת כו' כדתנן ריש פרק ה'. מגיד פ"ו מה"א.

בקפוטקיא. וייחד אותה ע"ד משל מפני שהיא קרובה לארץ ישראל. רמב"ם:

רבן שמעון בן גמליאל אומר נותן לה ממעות קפוטקיא. כתב הר"ב דסבר כתובה דאורייתא ומש"ה אזיל בה לחומרא. הלכך בתר שעבודא אזלינן כדין שטרי חוב. רש"י. וכך כתב הרמב"ם וכתב על זה הר"ן ואי תימא היכי מודה ברישא דנשא בארץ ישראל נותן לה ממעות ארץ ישראל והוא סבר שהכתובה היא של תורה וא"כ לעולם יהא לה מאתים דצורי דהא מהיכא יליף לה ממוהר הבתול' דבאונס ומפתה והן של צורי ואין לומר דהיינו טעמא משום דהוי כאילו התנה עמה בפירוש שלא יתן לה אלא ממעות א"י דהא אית ליה לרבן שמעון בן גמליאל דמתנ' על מה שכתוב בתורה תנאו בטל כדתנן בריש פרק ט'. אלא י"ל דלרשב"ג סבר ליה שיש כתובה לאשה מן התורה אבל איזו כתובה שיסכימו בו שניהן משתעבד לה מן התורה ולפיכך חל שעבודו במקום הנשואין אבל לא שיהא סך המוהר כסך של אונס ומפתה אלא בסך שיסכימו בו. וחכמים השוו מדותיהם למאתים. ע"כ. דל"נ שעל פי מה שכתבתי לעיל בשם המגיד דבלבד שלא יפחות כו' דל"ק ולא מידי. דעד כאן לא פליגי אלא ביותר משיעור אבל בפחות לכ"ע לא. והיינו לרבנן בפחות משעור דרבנן ולרשב"ג בפחות משיעור דאורייתא ופלוגתייהו דוקא ביתר וסברי רבנן דכיון דכתובה דרבנן הקילו בה ולא אזלינן בתר מקום השיעבוד כמו בחוב דעלמא ורשב"ג סובר דכתובה דאורייתא ולפיכך אזלינן בתר מקום השעבוד כמו בשאר חוב. [*ומ"ש הר"ב ואין הלכה כרשב"ג. הרמב"ם. ועיין מ"ש במ"ז פ"ח דעירובין]:

נשא אשה בקפוטקיא. אתאן לכ"ע:

סליק מסכת כתובות